http://zuta.bhasofer.org.il/?page_id=1710

פעם היינו מלכים. בכאילו, לפחות. היינו צריכים לקפוץ באמת כשדלת המטוס נפתחה והמצנחים נצמדו אלינו כמו הבטחות של קונפטי. אבל לא קפצנו. נשארנו עם יותר מדי איפור וכמה שירים שהופכים אותנו לרגע שוב יחד בתנועות השפתיים שהפכו הרגל. אבל אתה ארוז. כבר לא מפריע לי לראות מה שהחביאו האורות, הכובע הכסוף וכל הג'אז הזה. נותרתי אחת בלי מסיכה עדיין חולמת ...

  Normal 0 false false false MicrosoftInternetExplorer4 /* Style Definitions */ table.MsoNormalTable {mso-style-name:"טבלה רגילה"; mso-tstyle-rowband-size:0; mso-tstyle-colband-size:0; mso-style-noshow:yes; mso-style-parent:""; mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt; mso-para-margin:0cm; mso-para-margin-bottom:.0001pt; mso-pagination:widow-orphan; font-size:10.0pt; font-family:"Times New Roman"; mso-ansi-language:#0400; mso-fareast-language:#0400; mso-bidi-language:#0400;} ביום חמישי בלילה בחדר 908 רחם אל רחם ההוריקן הענק שמעלינו קרע את הגג ואלוהים קידש כל אנחה בדרך שאף אחד מלבדנו לא יכול היה להכיל     ...

   ירח הירח לקח אותי הביתה היום. שוב התבלבלתי מולו כמו איזה ילד מול ציצים. מוזר קצת לחשוב על זיונים דווקא בגלל הירח הענקי הזה אבל מה שבעצם רציתי כל הדרך היה להתפשט לאט באוטו ושיד גדולה תצלול אל בין ירכיי ובקול צרוד תפקדי עליי "תעצרי בצד, כלבה, אני רוצה לזיין אותך מול הירח."    

      הדוכסיות השחורות של כף התקווה הטובה פושטות יד בתחתית רחוב הלל בירושלים הן לעולם לא מתמזגות באבן המקומית גם לא מצייתות לכור ההיתוך האוגוסטיאני הנהוג בחלק זה של המזרח התיכון שחורות ומדברות בשפה של ציורים שנשמעת מרחוק כמלמול מכשפות העיניים גאות כמאהל בדואי. לא מסגירות. השפתיים מקובעות לחיוך חם במיוחד מרמזות בעדינות רק למי שאוהב אותן שיש ...

היתה לי לפני בערך שנה שיחה עם איזולדה על איך לומדים להכיר את עצמנו. אני טענתי שדרך התקשורת שלי עם אחרים, אני לומדת את עצמי. היא אמרה (וצדקה) שאין שום אפשרות שלמידה כזו תהיה אפקטיבית לעומק. היתה לי טעות בהנחת היסוד משך הרבה שנים. הנחתי שאני יכולה ללמוד רק דרך מראה. היתה לי גם את אותה טעות בהופעות הראשונות שלי ...

תביאו את הבכי. בטיפות גדולות, כמו שדוכסיות התקווה האבודה אוהבות שישירו במקצב אחיד על זה ששוב יש פה רסיסים והם באמת שלי הפעם לא בועה מוטלת כאן אלא משהו ממני קריסטלי, כמו שהיה מגדיר את זה משורר חתולים אחד עכשיו זה מתנוצץ על הרצפה יפהפה ומושלם.  

אמא שלי, אשה חכמה מאוד, מעשית מאוד ומצליחה, אמרה לי לפני שבועיים שהיא לא מבינה אותי בהקשר של חלומות. את חיה כדי לחלום?, שאלה במפגיע, וביקשה שאזכור שאין בחיים רגעים מכוסים בנצנצים. רציתי לומר לה שיש, שהיא לא מבינה את התחושה הממכרת של לרדת מהבמה אחרי נאמבר טוב, או לראות את פרסומו של שיר, או כל השמחות הקטנות גדולות האלה, ...