רגע לפני

זה להתחיל לצעוד מול הרוח המתקררת. לדעת שזו התחלה חדשה, שהדרך עוד לא ידועה, אבל נמתחת כמו רחוב מחשיך. המוזיקה דמיונית, אבל כל צד הופך מנגינה. זה הכאב הקל בקצה של השפתיים, מתגעגע לטעם חדש לגמרי, למגע אחר. לחשמל הנרעד ברוך, ברכיים נמסות.

הסיפור הזה כתב את עצמו על החיים של כולם כמעט. אבל הוא עוד לא קרה ככה, ובטח לא לי.

הצעד הראשון הוא החלק היחיד שקשה בו. כל השאר בא בקלות. ואם לא, ממשיך הלאה כמו נוף בנסיעה. הלב מתרחב שוב, האישונים יחד איתו. זה תכף קורה. כל הסימנים מראים שתכף תתקצר הנשימה. תכף תתרגש הבטן.

תכף כל טלפון ינגן את הנשיקה הבאה. והדופק יהלום ביחד איתו, בכל צלצול.

זה רגע לפני. הדממה המתוקה של הדקה לפני הסערה. וההחלטה. למרות ובגלל הכל. אני אתאהב שוב. ממש תכף.

תכף אצטרך רוח מצננת מפני הדם שירתח בעורקים, בין פגישה לפגישה. וכמה טוב שלחמסינים יש סוף. והגלים תכף יכו בעוז על כל מה שינסה לשבור אותם. ריח של בושם יקר ופצ'ולי, הבטחה מתוקה, כבר טבולים בריח של הים.

אני תמיד יודעת כשהסערה בדרך. הגוף מתעורר משינה ארוכה, צמא לגלים בשיער, לדופק משתולל ולבגדים מתערבלים על רצפה. הגוף תמיד יודע לספר לפני, מפשיר ומתחיל לבעור.

ואז זה בא. מציף כמו אש, עוטף כמו רוח.

וזה כואב מרוב תשוקה ורועד מכדי לבקש. וצריך לזכור לנשום מרוב שזה חזק.

פעם חשבתי שהכי מסוכן זה לכתוב על זה, כי זה תמיד מתגשם. מילה במילה.

מחייכת אליך עכשיו. בוא כבר, בסערה המתבקשת, ביחד עם הרוח המתקררת.