בננות - בלוגים / / על מראות, מעוותות יותר או פחות
Oh, look to the western sky
  • ענת אבישר

    בת 33, משוררת, פרסומאית, אמנית במה ועיתונאית דה-לה שמאטע, עדיין חולמנית מדי. אשת קריאייטיב, יצירתיות, רעיונות, יוזמות ומילים. מנהלת המחלקה ליחסים בינלאומיים ומלכ"רים במשרד יחסי הציבור רוני ארנון תקשורת. עובדת עם עמותות כמו לא לאלימות נגד נשים, מוזיאון הילדים בחולון, האגודה הישראלית למדע בדיוני ופנטזיה ושדולות שונות לזכויות עובדים, נשים וילדים. בעבר, קריאייטיב דיירקטור במשרדי פרסום קטנים וממזרים. בעבר, ראש מערך קשרי חוץ באגודת ההומואים, הלסביות הבי והטרנס בישראל. לפני כן עבדתי בקרן לירושלים ועוד קצת קודם ניהלתי בפועל את עמותת בית הסופר - בית לאמנים בירושלים. ויש לנו גם כתב עת נפלא העונה לשם זוטא: http://zuta.org.il/ אשר הקמתי ביחד עם רונן אלטמן קידר, כפרות עליו ועל כשרונותיו. http://www.ynet.co.il/headlines/1,7340,L-5119-0,00.html - הטור שלי ב-YNET.  שירים שלי ניתן למצוא בהליקון "פחד" 2010, וגם בגיליון ט"ו של כתב העת "משיב הרוח" שהיה לי הכבוד גם להיות בוגרת כיתת השירה "מזמור" הראשונה שלו. ניתן למצוא אותי גם באתר במה חדשה http://stage.co.il/Authors/16415 וכאן. ובפייסבוק. ובכלל, די קל למצוא אותי, כאן ובמקומות אחרים :)

על מראות, מעוותות יותר או פחות

היתה לי לפני בערך שנה שיחה עם איזולדה על איך לומדים להכיר את עצמנו. אני טענתי שדרך התקשורת שלי עם אחרים, אני לומדת את עצמי. היא אמרה (וצדקה) שאין שום אפשרות שלמידה כזו תהיה אפקטיבית לעומק. היתה לי טעות בהנחת היסוד משך הרבה שנים. הנחתי שאני יכולה ללמוד רק דרך מראה.
היתה לי גם את אותה טעות בהופעות הראשונות שלי – לא סמכתי על עצמי ונעזרתי המון המון המון (יותר מדי) במראה. ביום שעזבתי אותה, קרה משהו להופעות שלי, קרה משהו לי.
משם גם התחילה, והבלוג הנוכחי אפילו מעיד על זה באופן לא רע, ההבנה שאיזולדה כפרות עליה, צדקה במיליון אחוז. זה לא אפקטיבי לנסות להבין את עצמך דרך מראות, וזה גם  לא הוגן להשתמש באחרים כמראה, כי זה אומר שאתה לא באמת רואה אותם, או את עצמך, רק השתקפויות של השתקפויות.
השורה של וולך, איך להיות פריזמה ולא להתנפץ נראית רלוונטית מתמיד.
קראתי את כל הבלוג(ים) שלי היום. מכיוון שלא עבדתי היום, קמתי מאוחר מדי מכדי לעשות משהו משמעותי מלבד מרק למשפחה המקוררת שלי, וכביסות. לא התחשק לי (נו, מה עוד חדש) לסדר את החדר, לא התחשק לי לצאת ממש מהבית, ולא התחשק לי ליצור שום קשר ממשי עם העולם.
אני לא באמת מסוגלת לא לתקשר, עדיין. ניתוק מוחלט לא עושה לי טוב, רק מלחיץ ויוצר אצלי את הספין של הצומי יותר ויותר. מין תחושה שאולי זה ימשך לנצח, ואסור שזה ימשך לנצח, והדרך משם להתקף חרדה קל יותר או פחות קצרצרה.
בעוד חודש, אני מקווה, אני כבר אוכל לא לדבר עם אף אחד יממה שלמה, ולהישאר שלווה. זו המטרה הנוכחית שלי, בדינמיקה שלי עם עצמי. אחר כך אני אצטרך גם ללמוד להנות מזה. אחר כך נגיע לשלושה ימים.

מסקנה מעניינת יש לי מהבלוגים, מהתקופות הרבות והשונות שמתוארות שם, בקווים חדים ודרמטיים מדי, לא פעם – וחוסר פרופורציה די מוחלט. הכל כמעט סוף העולם, או פסגה מדהימה. המציאות היתה רחוקה משניהם גם יחד.
בפוסט כאן שדן ברוקסן דיברתי על ההבדלים בגרסאות, בין סטינג לבין הטנגו ממולין רוז" לבין ג"ורג" מייקל.
ודיברתי על הגרסא של ג"ורג" מייקל כמשהו רך, עייף, נטול דרמה.
מעבר לאירוניה הקלה שיש לטקסט הזה היום, אני תוהה עם עצמי עד כמה חסר דרמה יכול להיות שיר.
הרי חוסר הדרמה האמיתי היה לומר לה את זה בשיחה רגועה. לא לשיר על זה.
במילים אחרות, גם הביצוע המוזיקלי של זה, כל ביצוע, שקט או גועש ככל שיהיה, הוא דרמטיזציה של מצב.
במילים אחרות, מוזיקה ובוודאי גם דראג או כל ביצוע בימתי – הם מראה מעוותת.
האמת שיצרה אותם נמצאת בווליום אחר, ברובד אחר, במקום אחר.
האם גם כתיבה ככה?
האם עצם הכתיבה של מצב, יוצרת הנצחה שלו ומקעקעת אותו באופן דרמטי, גם אם הטון הוא מינורי לחלוטין? האם גם כתיבה היא מראה מעוותת?
כן. בהחלט. לו הייתי סך המילים שכתבתי או שנכתבו עליי, אני לא רוצה לחשוב מה הייתי.
מילים הן גם התרחקות מן האמת, מילים שנכתבות כאמנות או מוגשות לקהל (אדם אחד או יותר) מעצם היותן – הן דרמטיזציה מסויימת. מראה מעוותת.

אז מה כן אמיתי?
אולי כל מה שאינו מופנה החוצה. אולי כל מה שרק את נכחת ברגע בו התרחש. אם רקדתי ואיש לא ראה אותי, ולא חשבתי קהל ולא חשבתי אמנות, אלא פשוט נתתי לעצמי להיות שם עם המוזיקה, יש סיכוי שהיה שם משהו אמיתי. אם כתבתי, ולא כיוונתי לפרסום או קהל, אלא רק לעצמי ולמען עצמי, יש סיכוי שיש שם משהו אמיתי.

בנוכחות עוד אדם?
אולי רק סקס.
אולי המקום הכי אותנטי, בו אין אפשרות להסתיר אלא רק לחשוף עוד ועוד. אולי יתר התקשורת שלנו היא מראה מעוותת, ורק שם, אולי רק שם, אנחנו אמיתיים. אולי כי שם יש נטו פעולה, נטו אקשן, בלי מסיכות, בלי ניסיונות להרשים, בלי כלום. זה את והגוף שלך והתנועות, צלילים, קולות, תחושות שהוא מפיק.

האמת שם בפעולה, אומרת הדרמה התיאטרונית. אולי היא גם צודקת, אולי אדם הוא סך מעשיו.
אם להסתכל על עצמי ככה, אני הרבה בלבול. כמה כיוונים שונים ומשונים, וכמה מעט זמן באמת הקדשתי ללמוד כל אחד מהם עד הסוף. הנה אמת. אני קצת אבודה. (וברגע שכתבתי אותה בבלוג, אז כמובן, היא כבר דרמטיזציה ועל כבר אינה אמת. פרדוקסלי משהו.) אם מודדים על פי מעשים, עשיתי גם כמה דברים טובים.

מצחיק להבין שדווקא המעשים שלי מדברים יותר טוב מהמילים שלי. אירוני לחלוטין.
אם מישהו היה מספר לי לפני שנתיים שככה זה יצא, סביר להניח שהייתי צוחקת. אבל אולי זה מה שהביאו איתן השנתיים האלה, ההבנה שעשייה יותר חשובה מכל מילה שאכתוב, אומר או אקדש.

לקדש מילים – למשל, אהבה. מילה שהיא באמת סוג של קדושה עבורי, משהו שלעולם לא אגיע אליו לגמרי, שהוא השאיפה שלי, בעצם. אין הכוונה לזוגיות. הכוונה היא לרגש הזה, הטהור, הנקי. מעשים משקפים אותה הרבה יותר טוב ממילים. וגם זה, לא לחלוטין אותנטי כי זה לא הרגש בצורתו הנקייה והטהורה. אותו דבר לגבי רוך.

האמת נמצאת כסאבטקסט בפעולות. ככה אמרה נועה-נוח, כציטוט מהשקפה תיאטרונית.
זה אולי הכי נכון.
אבל גם, האם זו אמת מוחלטת?

אני מתחילה לתהות אם עצם השאלה, מה אמת, וכמה אני קרובה אליה, היא אולי העניין המרכזי. אולי לא מציאת המקום האמיתי ביותר של  הבעת הרגש, אלא הרגש עצמו. אולי לא החיפוש אחר מילים, ביטויים, אמנות, מעשים רכים, אלא אחר הרוך האותנטי, הטהור, זה שנמצא כסאבטקסט.
ואולי משם אני צריכה לבנות. אחרי שמצאתי את הנקודה הטהורה, למצוא לה את הביטוי האותנטי ביותר.
אולי אז לא יהיה שום צורך במראות. לשם שינוי, השלכה מהבמה ומהתהליך היצירתי אל החיים, ולא להיפך.

© כל הזכויות שמורות לענת אבישר