Oh, look to the western sky מכשפה של מילים
זה ציטוט של ג"וליה רוברטס, במיטה עם ריצ"רד גיר, באחד הסרטים שתמיד גורמים לי להאמין שאולי, רק אולי, חלומות מתגשמים. אלה שבאמת ראויים להגשמה.
כשהייתי בת חמש, אני זוכרת את המבט שלי על העולם אחר לגמרי. היה מעט מאוד שאיים עליי. ויכולתי להאמין בלב שלם שאני אכן בסדר, ומותר לי להיות רגישה, פגיעה ורכה כמו שאני.
עם השנים, עם המשברים, השתניתי.
יותר קל להאמין שאת רעה.
הרבה יותר קל להאמין לזה שאת לא בסדר.
בייחוד כששמעת את זה כל כך הרבה פעמים.
העולם אמר לי שאסור לי להיות אני, ושאני לא בסדר. הוא אמר את זה מספיק פעמים כדי שאני אאמין לזה. הפרצופים והקולות שאמרו את זה, במיליוני ההזדמנויות, נחרטו אצלי עמוק בהרבה מכל מי שאמר לי אחרת.
למה?
אולי כי זה כאב יותר.
אולי כי שמעתי את זה יותר מדי.
אולי כי לא האמנתי בעצמי.
אולי כי אני עדיין לא מאמינה.
יותר קל לי להאמין היום בדברים רעים מאשר באלו הטובים. מפתיע אותי לשמוע עליי או על אחרים, דברים טובים.
אבל איך לפעמים, יש גם כאלה.
פשוט יותר קל להאמין לאלה שאינם כל כך טובים. וזה נכון על כולם. יותר קל לראות רק אותם.
בשבוע בו הכל התפוצץ קיבלתי שתי תודות על מעשים שעשיתי.
היה לי קשה להאמין שמודים לי בכלל.
הרי שחור ורע ומסריח ומרקיב.
מה פתאום מישהו מוצא לנכון גם להודות לי.
אז זהו. שאפור. הרבה אפור.
ושקט.
מדי פעם משהו מבליח פנימה. לרוב זה כואב, אם לא מיד אז אחר כך.
סוף טוב זה למאושרים.
לפני כמה חודשים הקדשתי לסטון בוצ"ים את השיר the rose של אחת הזמרות האהובות עליי בעולם, בט מידלר. הייתי צריכה להקדיש אותו לעצמי, אם כבר הייתי בשוונג. יש בזה איזו נחמה, לחשוב שעוד מעט הכל יגמר, ואולי יפרח פה משהו חדש.
לפעמים אין הרבה לעשות, אלא רק לשבת ולהסתכל על הכל הופך לאבק, ולדמיין שיהיה אחרת עוד מעט.
להנות ממה שאפשר.
ככה אני עכשיו. לא באמת מנסה להציל, לא מנסה להתקרב למי שלא קרוב גם ככה. אין באמת טעם.
מי שרוצה להאמין, יאמין ממילא. מי שלא, לא.
כותבת המון. לא כאן. בכתב יד, לעצמי.
לעצמי. רוב הזמן.
גם כאן. לא בודקת צפיות, לא בודקת תגובות, לא מתקרבת ליו טיוב.
המפלצות של לפני שבועיים נראות קטנות מאוד ממרחק שכזה.
שדים ורוחות שרובם פרי דמיוני. האמת מינורית בהרבה.
מינורי. כמו השירים שבפליי ליסט. הכי מאז"ורי זה here"s to the losers של סינטרה.
בלי גיטרות.
זה הזמן לכינור. ופסנתר. ורוך.
זה מה יש לי. כל מה שיש לי מסתכם בשגרה די אפורה. בלי נצנצים, בלי נוצות.
אולי רק שמיכת פוך, אם כבר נוצות.
אולי רק קצת שימר, אם כבר נצנצים, אבל גם זה לא ממש עלה על הפנים שלי איזה שבועיים. אין לי כוח להתאפר. אין לי כוח להתלבש יפה. אין לי כוח לאנשים. רק לקומץ קטנטן, כזה שנעים לי בו ולא מאיים עליי.
It is only after you have lost everything that you are free to do anything.
חופשיה. גם אם זו סתם מילה לזה שאין יותר מה לאבד.
(תמיד יש)
ורוך. הרבה. וללמוד בלי מסיכות לומר את מה שאני מרגישה.
כרגע זה הרבה כאב. כשרע לי אני כותב, כמו שאומר פוליקר.
שגרה. וחדר מבולגן. זה מה שיש לי.
הללויה.