האישה נזכרת

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"Table Normal";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-priority:99;
mso-style-qformat:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0in 5.4pt 0in 5.4pt;
mso-para-margin-top:0in;
mso-para-margin-right:0in;
mso-para-margin-bottom:10.0pt;
mso-para-margin-left:0in;
line-height:115%;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:11.0pt;
font-family:"Calibri","sans-serif";
mso-ascii-font-family:Calibri;
mso-ascii-theme-font:minor-latin;
mso-fareast-font-family:"Times New Roman";
mso-fareast-theme-font:minor-fareast;
mso-hansi-font-family:Calibri;
mso-hansi-theme-font:minor-latin;
mso-bidi-font-family:Arial;
mso-bidi-theme-font:minor-bidi;}

האישה נזכרת

"פעם היו טורקים את הדלתות וזה כאב רק לרגע. היום האצבעות כבר גדמים בשתי הידיים.

גם שנים אחרי הבכי נשאר חנוק. לפעמים אני חושבת שגם אלפיים שנה אחרי שאמות

העצמות שלי עוד ירגישו את הבחילה בכל פעם שיזכרו בכמות הפעמים שהכרחתי אותן.

 גם עכשיו הן מתכווצות ביחד עם הבכי (מהחזה נפלטת יבבה מקוטעת).

התנועות הפגועות שהיו פעם חופשיות. (הידיים מחבקות את הכתפיים)

אחר כך דוממת לרגע ואז מתפוצץ בתוכי (נפלט החוצה רק קול אוושה מחליא).

אחר כך אני מקיאה. הפנים מאדימות. הגוף מתנדנד.

הכל לא קורה לי בכלל. עדיין מנסה להשביע רצון, אני שוב לא בתוכי. ככה יכולות לעבור שעות.

בוקר עולה. לילה נוסף שרדתי בין הקירות הורודים המדממים שהיו פעם חדר מתוק ושלם.

כל מה שאני זוכרת זה שעברו עשרים וחמש שנים מהמכה הראשונה, ותשעים יום מהמכה האחרונה.

כמה זמן יש לי עד הבאה. זה מה שחשוב לזכור."