אל עצמי

החלטתי לא לדבר יותר על העבר. יש רק את העכשיו, רק את הרגע הזה. גם חלומות לא בריא לי יותר מדי, העתיד תלוי במה שאעשה היום.
בעצת הפסיכולוגית שלי מן הפגישה השניה ואילך, סוגרת את הדלת לשם. דברים מהעבר בקרוב יותר בוודאי יאלצו להיפתח בשלב כלשהו – אבל אני לא מתכוונת לפתוח את זה למי שאין לו נגיעה ישירה.
העבר הוא חלק מדפוסים קשים שאני נלחמת בהם. אני חיה בו ואותו כל הזמן, במקום להתמודד עם ההווה.
העבר מת. אני לא אוכל לשנות אותו לעולם.  יש לי רק את העכשיו. רק את הרגע הזה.
נהיה קצת יותר קל ככה.תחושות האשמה באות והולכות. נותנת לדברים לקרות לי, פשוט, לא ממש מתערבת. חלק מהאנשים שהיו קרובים אליי לפני הפיצוץ הזה הפסיקו לדבר איתי, חלק חזרו כבר לדבר איתי, חלק יחזרו, וחלק לא. מקבלת את זה. אין מה שאוכל לעשות בעניין כרגע.

לנהוג לבד בלילה נהיה עונג צרוף.
שרתי וצרחתי וכעסתי והוצאתי את התסכול, החימה, הזעם. חזרתי מרוקנת למדי.
לא חשבתי על הקהל, לא חשבתי על הדרך, לא חשבתי על כלום. רק נתתי לרגש לזרום ממני החוצה, בלי לעצור. עד שהתנקו ממני כל הרגשות האלה, עד שנרגעתי, לפחות זמנית.
מסתבר שמותר לצרוח. ולא קורה שום אסון, ב443 ביום שישי בארבע בבוקר.
רגועה.
זו תחושה חדשה.

כמו שאלפאבה אומרת, לפחות אני חופשיה.
לא עסוקה בכל החישובים ההם, של מה יקרה אם ככה ואם ככה ומה מי אמר למי כמה ולמה ומתי ואיך זה ישפיע. שישפיע.
אני לא מפחדת יותר. אני לא קשורה כבר לכלום. כואבת לי הבטן מזה, אבל אין מה לעשות יותר.
the deed is done.

Just when I"d stopped opening doors,
Finally knowing the one that I wanted was yours,
Making my entrance again with my usual flair,
Sure of my lines,
No one is there.

עכשיו כשכולכם לא לידי. כמה מוזר שזה ככה. יקח הרבה זמן להתרגל לזה שאינכם.
יש בזה משהו מעורר פליאה, כמעט חידה, בעזיבות כאלה.
אף פעם לא אבין איך מוותרים. נדיר כל כך שאני מוותרת על אנשים.
אולי גם זו טעות. זה לא באמת יפליא אותי.

Isn"t it rich?
Isn"t it queer,
Losing my timing this late

מפלצת הצומי בתהליכי פירוק. והיא לא רק חרא מסתבר. היא אחת מצורות ההדחקה הכי מתוחכמות אנד יט מפגרות שאני מכירה. מגדל שלם של אישיות נוספת, כמעט נפרדת לגמרי מהמהות שלי, שבנוי על הבור הזה, הבלתי נדלה.
והיא מצחיקה אותי באופן מיוחד. אבל רק אותי, בינתיים. מבחינתי, זה מתחיל להיראות כמו קומדיה עגומה במיוחד של טעויות שיכולתי להימנע מהן די בקלות. עובדה היא שלא נמנעתי.
עיוורון זה מוטיב טראגי, לצערי. ואני רחוקה מלהיות דמות טרגית, גם מבחינת האישיות האיך-נאמר-לא -ממש-מושלמת-שלי וגם מבחינת זה שאני הגורם המרכזי לטרגדיה הזו, באופן שהוא די מגוחך. במילים אחרות, זו פארסה.

Don"t you love a Farce
My fault, I fear
I thought that you"d want what I want
Sorry, my dear.

לשתי השורות האחרונות אני מתכוונת ממקום של סליחה. לא לאשליות שפיזרתי.
המון לבד. המון לחשוב. זה טוב.
משברים מוכיחים לך הרבה על עצמך, הרבה על אחרים סביבך. האמת יצאה לאור ביותר מאספקט אחד.
זה טוב. זה ממש טוב. מרגיש נקי בפנים. קתרזיס. אני אוהבת קתרזיס, כי זה אומר שהטרגדיה נגמרה.

צינה של חמש בבוקר. צריך להפסיק להרגיש את זה מתישהו, ולהתחיל לישון את השעה הזו.
אירוניה בוטה על חשבוני – בכלל לא התכוונתי להרגיש מה שהרגשתי אז. זה פשוט קרה, וניסיתי שנה לדחות את זה מעליי. ואז זה גם גדל והפך לחלק מהמפלצת, מהווה למעשה שורש השבר שבה.
יפה לי לשבור את המפלצת הזו באמצעות האהבה הזו, הדחויה מכל הכיוונים כולל אותי. יש בזה מימד מעניין, מטאפורי, קשור ישירות לאהבה הספציפית הזו.
אפילו הנפש שלי יוצרת לי מטאפורות, בחוסר מודעות.

ריק עכשיו. רק כעס עמום בתחתית הבטן. למדנו פעם במעבדה על קיסם עומם. לכעס יש נטייה להפוך לכזה מהר מאוד, ואם הוא נותר בואקום, הוא נכבה. אני בונה על זה, כי אני שונאת לכעוס.
רגש מיותר. אני עדיין לא מבינה איך הוא בונה משהו.
אולי הערכה עצמית, אולי כבוד?

But where are the clowns?
Quick, send in the clowns.
Don"t bother, they"re here.

אני הליצן. מסתכלת על הנאמברים שלי וחושבת לעצמי שסימנתי את הדרך לכאן בכל אחד מהם.
זה למשל, לא הכי מדהים שלי, אבל בדיוק זה מה שהוא מדבר עליו, זה בדיוק מה שאמרתי בו. אירוני, אירוני מאוד.
זה נמצא בכמעט כולם. זו היתה המוזה העיקרית שלי כנראה, הצומי שלי. את עצמי הראיתי שם מעט מאוד, אולי רק באחד שניים. הסיפור הזה נמצא  שם בפאנטום האופרה, פויזן, אפילו הנאמבר מהאתגר ונאמברים שלא אני בחרתי, ופלורנטין, וגם, בייחוד זה האחרון שלא ביצעתי בסוף. יום אחד אני אעשה אותו כמו שצריך. לא עכשיו, כמו עוד נאמברים שמתקשרים לי מדי.
זה שהיה אמור לרוקן את שאריות האהבה האומללה הזו ממני.
שתיהן. שלושתן. תלוי מאיפה סופרים בעצם, ואני אמרתי שאני לא חוזרת אחורה.
כאן, מול המחשב. חמש וארבעים.
אדרנלין ההופעה כבר התפוגג מזמן.
היה טוב, היה מיוחד, היה לי גם אתגר שחששתי ממנו הרבה זמן. מרגישה שהצלחתי, עם עצמי.

משתדלת לא לחשוב על אחרים בהקשרים שונים, זה גם משרת את הצומי וגם עצב, כאב, כעס רבים עולה. נתתי לכל הרגשות האלה לעבור דרכי ובתוכי. מסתכלת היטב היטב אל המקור שלהם.
אלך לישון תיכף.
בוודאי אירדם מהר, אחרי לילה ללא שינה במוזיאון והופעה. אני בג"ט לג.

And where are the clowns?
There ought to be clowns.
Well, maybe next year.

אולי. אולי השנה שהתחילה באמת תהיה טובה. אולי הניקוי הזה הכרחי לי.
בהופעה הבאה שלי, תהא אשר תהא, אני עושה את השיר המצוטט פה –
Send in the Clowns, מתוך המיוזיקל "A little night music",  של סטיבן סונדהיים