בננות - בלוגים / / בא לי להיעלם. (או אל תגעו בי. נקודה.)
Oh, look to the western sky
  • ענת אבישר

    בת 33, משוררת, פרסומאית, אמנית במה ועיתונאית דה-לה שמאטע, עדיין חולמנית מדי. אשת קריאייטיב, יצירתיות, רעיונות, יוזמות ומילים. מנהלת המחלקה ליחסים בינלאומיים ומלכ"רים במשרד יחסי הציבור רוני ארנון תקשורת. עובדת עם עמותות כמו לא לאלימות נגד נשים, מוזיאון הילדים בחולון, האגודה הישראלית למדע בדיוני ופנטזיה ושדולות שונות לזכויות עובדים, נשים וילדים. בעבר, קריאייטיב דיירקטור במשרדי פרסום קטנים וממזרים. בעבר, ראש מערך קשרי חוץ באגודת ההומואים, הלסביות הבי והטרנס בישראל. לפני כן עבדתי בקרן לירושלים ועוד קצת קודם ניהלתי בפועל את עמותת בית הסופר - בית לאמנים בירושלים. ויש לנו גם כתב עת נפלא העונה לשם זוטא: http://zuta.org.il/ אשר הקמתי ביחד עם רונן אלטמן קידר, כפרות עליו ועל כשרונותיו. http://www.ynet.co.il/headlines/1,7340,L-5119-0,00.html - הטור שלי ב-YNET.  שירים שלי ניתן למצוא בהליקון "פחד" 2010, וגם בגיליון ט"ו של כתב העת "משיב הרוח" שהיה לי הכבוד גם להיות בוגרת כיתת השירה "מזמור" הראשונה שלו. ניתן למצוא אותי גם באתר במה חדשה http://stage.co.il/Authors/16415 וכאן. ובפייסבוק. ובכלל, די קל למצוא אותי, כאן ובמקומות אחרים :)

בא לי להיעלם. (או אל תגעו בי. נקודה.)

לקחת איזה שנתיים ופשוט לא להיות לאיזה זמן. בשומקום. חלל אוורירי, משהו שאף אחד לא יכול לגעת בו, משהו שאף אחד לא יכול להתקרב אליו, משהו שאי אפשר לגרום לו לדמם.
קיבלתי מחזור בבוקר שאחרי הערב שלי, מהפוסט הקודם. זה מעניין בעיקר כי הרגשתי את עצמי די פצועה, הדם התאים לי ברקע. הערב היה לא טוב, מבחינתי. אבל למדתי משהו על איך לעשות סטנד אפ.
חודש קשה. מאוד אפילו. היום בלילה סוגרים את ה"שושן".
בית. אפילו לא בית שני. בית.
במה קטנה, בקצה של מועדון מעושן, זה הבית שלי יותר מכל מקום אחר בשנה וחצי האחרונות.
שם החיבוק, שם האמפתיה, שם התמיכה.
עוברים מקום. לא נגמרו ההופעות. פאב קטן לא רחוק שנקרא הואן גוך.
אבל זה כמו לגור בדירה של חבר, ללא הגבלת זמן. זה לא הבית.
ואולי זה יהפוך להיות. מי יודע.

פרידה קשה. לא אכביר במילים, אבל יצא אירוני מאוד שדווקא כשאני הכי פגועה, והכי לא מינית בעולם, והכי רוצה להרגיש מוגנת, אני עושה ערב שהנושא שלו הוא סקס.
ואני כבר מספיק זמן לא רוצה סקס. בכלל.

היום הזה התחיל רע. קומונות ושטויות של תפוז, שהתחילו כהומור לא לגמרי מוצלח מצידי ונגמרו במילים רעות, משני הכיוונים. אני שונאת שדיונים מתדרדרים לטינופת והייתי צריכה לעצור את זה ולא להיגרר.
נגררתי, כדי לומר לעצמי שלא שתקתי שוב כשקראו לי שקרנית מטונפת, האשימו אותי בפסיכופאתיה, רמזו לעבירות מחשב חמורות שמשום מה יוחסו אליי, ועוד כל מיני.
פתחתי את הפה הגדול שלי ואכלתי את הראש של מי שכתבה את זה.
עכשיו כואבת לי הבטן, ודי רע לי באופן כללי, כלומר, ממש בא לי להקיא.

היתה לי תקרית רעה במיוחד היום בלילה בתל אביב, כשחזרתי מהופעה במינרווה. לא משנה שיצאתי מקוררת לאללה להופעה הזו. לא משנה שהקהל היה קשה. לא משנה שנאלצתי לגרד סקס אפיל מאיפשהו, אז שמעתי בריפיט כמה שירים שגורמים לי להרגיש אנרגיה ונוכחות, גם אם לא סקס אפיל ממשי.
נתחיל בזה שפגשתי את האקסית של האקסית, במיטב המסורת הלסבית. היא נראתה כמו שיקוף של עצמי, שונאת את המקום שלה.
אבל זה עוד שויין. כמה דקות אחר כך בחור ענק ושיכור דחף אותי אל הקיר באלנבי ומשמש לי את הציצי במטרה אחת ויחידה – לאנוס אותי באותו רגע. צרחתי את נשמתי. העיפו אותו ממני מהר, אבל לא מהר מספיק כדי שאני לא ארגיש עדיין את הידיים שלו עליי.
מה הם רוצים ממני.
מה כולם בשם אלוהים רוצים ממני.

אני רוצה להיעלם, כבר אמרתי. לאיזה שנתיים. חופש.
אל תגעו בי, אל תדברו עליי, אל תתקרבו אליי, אל תבואו, אל תתקשרו, אל תתחברו.
אל תגידו לי מה מותר לי ומה אסור לי ומה בריא לי ומה לא וכמה אני טועה וכמה אני לא פמיניסטית כי העזתי לדבר על כוס מזווית צוחקת, בשיא הכאב, כשהכאיבו לי.
אל תגעו בי אל תגעו בי אל תגעו בי אל תגעו בי אל תגעו בי אל תגעו בי אל תגעו בי
לא הומואים, לא לסביות, לא בי, לא טרנס, לא חתול. אל תגעו בי.
לא רוצה את הידיים המטונפות של העולם בנשמה שלי או על הגוף שלי.
העולם הגזים קצת היום, והחודש בכלל.
העולם הוא מקום שבו אתה יכול להיות שמונה חודשים בקשר עם אדם שלא רואה אותך. או שלא אכפת לו בסוף. מן קטע מוזר, איך מערכת יחסים נראית פתאום מבחוץ כמו מין חלום רחוק, משהו שמעולם לא באמת היה שם. כנראה שאני יותר טובה בלדמיין אינטימיות מאשר בלחוות אותה באמת. כנראה שדמיינתי שהיה מותר לי להיפתח.
העולם הוא מקום שבו אנשים יכולים לדחוף אותך לקיר כדי לקחת ממך את הדבר היחידי שעוד יש לך שהוא רק שלך ולאיש אין עליו זכות מלבדך.
העולם הוא מקום שבו לא מחבקים אותך, אלא יורקים ודורכים עליך ומבקשים שתשתוק ותקבל את זה שככה זה.

לא ככה זה.
לא רוצה ככה זה.
כי אם ככה זה, אני באמת מעדיפה למות.
ואיכשהו, עם כל החרא שאני מרגישה כרגע, אני כמובן לא אובדנית. נא-אה, אני שורדת.
אז איבדתי זוגיות שהעומק שלה, כנראה, היה בראש שלי בלבד, ואני מאבדת בית, ואני לא מרגישה שייכת או רצויה, אפילו לעצמי.
זה לא אומר שמותר לי לפרוש.
זה לא אומר שאני מוותרת, גם אם כנראה יש כאלה שהיו מייחלים לזה.

הנני כאן. למרות כל מה שקורה.
ומתמודדת, פחות או יותר, לבד.
מדי פעם רגעי שבירה, אבל וואלה, למי אין.

ובודד לי. נכון. אבל אני לא באמת רוצה להפיג את הבדידות הזו, מלבד עם אנשים מאוד מאוד ספציפיים.

אין באמת מישהו שיכול להבין אותי עכשיו.
אף אחד לא יודע מה עובר עליי באמת. אני לא מספרת.
רגעי שבירה מוציאים ממני שניים וחצי משפטים שאני מנסה להצניע ככל האפשר.
שינה אין הרבה.
אוכל גם.
אני חולה גם, בנוסף להכל, מה שלא ממש מפליא בהתחשב בזה שאני ישנה שעתיים בלילה.

אני לא מתמודדת הכי טוב בעולם, אבל זה הכי טוב שיש לי. אז זה חייב להספיק.

2 תגובות

  1. רונן א. קידר

    קורא ותומך.

    העולם אכזר ומפיל ודברים מהעבר חוזרים תמיד לנשוך, אבל את תמיד ידעת לאסוף את עצמך ולצייר משהו חדש.

  2. oh baby, it"s a wild world
    ככה אומרים בשיר, לא?
    אבל מה לעשות, אנחנו, כמו החתולים בשיר הטפשי הזה של ורד מוסינזון מכיתה ט", תמיד נוחתים על הרגלים. את היללות מחביאים שלא ישמעו. מה שנחמד זה שיש מי ששומע. לפעמים זוקף אוזן ולא מסתכל לראות מה קורה, אבל לפחות שומע. זה גם משהו. מעין רבע נחמה.
    רא"ק צודק, לצייר מחדש זו תכונה שתמיד הייתה לך. לא יודעת למה, אולי בגלל זה אני לא דואגת. וזה לא אומר שלא אכפת, רק שאני לא דואגת. אוח, מגוון הפירושים של המונח to care תמיד העביר אותי על דעתי.

    סוגרים את הבית, אה? לא נורא, יהיה חדש. גם ככה זה הגעי למצב שדורש שינוי, אז הנה הוא בא. וכדרכם של שינויים הוא כואב ומפחיד, אבל איך אומרת קיארה (סליחה, דנה), הכל זה לטובה.

    ובנוגע לערב שלך… את יודעת, המורה שלי לסטניסלבסקי ושאר רוסים, ליאוניד קוראים אותו והוא סוג של גורו, אומר תמיד שהכלל הראשון והיחיד של שחקן הוא להיות טבעי מול הקהל וביטחוני לעצמו. הוא רוסי, אז החצי השני של המשפט נשמע מצחיק, אבל הכוונה היא לשמור על עצמך. שלשחקן אסור לפגוע בעצמו בשביל התפקיד. וגם לא באחרים. הרי איתי טיראן בהמלט לא באמת רוצח את פולוניוס יום אחר יום… והוא צודק ליאוניד. ואולי באותו ערב היית צריכה לזרוק לפח את הדפים, למרות שהם משעשעים, ולהיות טבעית מול הקהל ולשמור על עצמך. אולי.

    נשיקות

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לענת אבישר