בעקבת הזמן האבוד

                        בעקבות הזמן האבוד 
קבוצה של בוגרי בית ספר למשחק בית צבי בני מחזורים שונים חברו יחד להקים קבוצת תיאטרון הקורא לעצמו " תהל" שתעבוד על חומרים שמעניינים אותם במיוחד. 
הפרויקט הראשון הוא שאפתני שקשה לתאר קשה ממנו, עיבוד לבמה של הספר " בעקבות הזמן האבוד" של מרסל פרוסט. 
קשה להעלות בדמיון איך ספר בן שבעה הכרכים אלפי עמודים ומאות גיבורים יכול לעלות על הבמה. אבל הרולד פינטר לקח על עצמו את המשימה ואפשר להגיד שיצא ממנה די בהצלחה. 
אי אפשר שלא להעלות בזיכרון את סרטו של פליני " שמונה וחצי" העוסק בזיכרונות ובהווה ונראה מושפע מאוד מפרוסט. 
פינטר איננו הראשון שהתעסק בחומרים מהספר הזה. ויסקונטי רצה להסריט אותו ושכנע את גרטה גארבו לעשות קמבק לתפקיד מלכת נאפולי. אבל היא נסוגה מהסכמתה והפרויקט ממילא לא יצא אל הפועל. 
מאוחר יותר דווקא פולקר שולנדורף הגרמני ביים את הסרט " סוון מאוהב" שעוסק רק בחלק קטן וגיבור מרכזי אחד. את התסריט כתב פיטר ברוק. לצערי אינני יודע אם הוא מבסס על עיבוד שברוק עשה לבמה קודם לכן. את סוון שיחק ג'רמי איירונס. התפקיד השני, תפקידו של שרלוס ההומוסקסואל ההולל שיחק בהפתעה רבה אלן דלון. 
הספר הוא אחד המורכבים ביותר בעולם הספרות. הא מתחיל לכאורה באחת הפתיחות המפורסמות ביותר בתולדות הספרות מרסל אוכל עוגיית מדלן שטעמה מתחיל להעלות בו זיכרונות מעברו. מרגע זה הולך הזיכרון בכיוונים נוגדים. אל העבר, כמובן, ואל ההווה. אל עוד דברים המזכירים לו זיכרונות אחרים המתחברים בסופו של דבר לביוגרפיה של מרסל מאז ילדותו ותקופת חניכתו והתבגרותו. 
ספר שהוא בטווח איזו הזיה. שאין בה חוט מרכזי המוליך את הסיפור. מלבד אולי רצונו של מרסל להפוך לסופר, רצון הרודף אותו מילדותו עד לימים שבעקבות הזמן האבוד הופך להיות הספר שהילד ההוא רצה לכתוב. חלם שהוגשם. 
לספר יש כמה ספרים נלווים. "אלברטין איננה" שאיננו נכלל בתוך קודקס הזמן האבוד עוסק ביגונו של מרסל בימי פרידתו מאהובתו אלברטין. גם החלק השני של הזמן האבוד מתרחש למעשה לפני הולדתו של מרסל. הוא מתחבר בגלל אירועים הקורים ומתחוורים לפרוסט בהמשך הספר, המשך חייו. הוא כתב גם סיפורים ועוד ספרים שאינם מחוברים לזמן האבוד. 
בזמנו ערך דו קרב עם מבקר ספרות שכתב עליו ביקורת רעה. איש מהם לא נפגע. 
פרוסט חי בתוך החברה הגבוהה. הוא מתעד עולם של נסיכות, רוזנים, עשירים. כולם הוללים. הומוסקסואלים פעילים או נסתרים, נשים שרובן עוברות חוויות לסביות, גברים סטרייטים המנהלים רומנים אסורים או לא מכובדים, וכולם כבולים בכללי התנהגות מוכתבת. 
פרוסט מטשטש את העובדה שהוא עצמו היה הומוסקסואל. את מושא אהבתו הגדולה, אלברט, הפך בספר לאלברטין. אישה.  את מה שהוא מגלה על אחרים הוא מסתיר בנוגע לעצמו. 
ישנה בספר דמות של פסנתרן, אותו הוא מחבר לשרלוס, כשלמעשה לפרוסט היה רומן עם פסנתרן ידוע בן זמנו. 
קשה מאוד לדבר על המחזה, על העיבוד הזה שבנוי מרצף של סצנות קצרות החוזרות על עצמן בזמנים אחרים. בפעם הראשונה יכול להופיע זיכרון, לא לגמרי ברור, ורק הרבה יותר מאוחר סצנה שתסביר את המאורע הממשי ממנו נבנה הזיכרון. 
העיבוד מעניין מאוד. ונאמן בדרכו לספר ולשפה בה הוא כתוב. כמובן שלכל מי שקרא את הספר יש דימוי אחר. כל אחד היה בוחר סצנות אחרות, גיבורים אחרים, נותן חשיבות גדולה יותר למאורעות שבמחזה עוברים בסצנה קצרה. אי אפשר להשביע את רצון כולם. 
אתי רזניק הבמאית הצליחה ליצור זרימה בלתי פוסקת של מעמדים. מה שעמד נגדה ונגד ההצגה היא האולם. ההצגה מוצגת בסטודיו קטן בסוזן דלל. אולם צר וארוך. שנתן לרזניק רוחב התרחשות גדולה, אך במה חסרת תאורה של ממש. האקוסטיקה של האולם לא נתנה לה אפשרות פיקוח טוב יותר על תזמור הקולות. 
התפאורה כולה בנויה מכיסאות מתכת שחורים מפוזרים בקבוצות לרוחב הבמה מסביב לשולחנו מתכת קטנים. אני בטוח שעל במה בתיאטרון של ממש הכול היה נראה אחרת. אך יחסית לאפשרות שניתנה לה רזניק העמידה הצגה ראויה. שוטפת מעניינת עם מעמדים מאוד יפים, כשהתמונה האחרונה מרגשת ממש. 
קשה יותר לדבר על השחקנים. עשרים וחמישה שחקנים שחלקם משחק בשני תפקידים שונים שאינם מאפשרים ליצר דמות או לתת אפשרות משחק ממשית. אך בכל זאת ישנם כמה שחקנים המשחקים דמות אחת הנמשכת לכל אורך המחזה. 
ישנה בעיה קבועה בכל התיאטרון שלנו. כשמעלים מחזה תקופתי השחקנים אצלנו אינם מכירים את צורת ההתנהגות. כאן המחזה מתרחש בסלונים של החברה הגבוהה ביותר של פריז בסוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים. אתי רזניק הנחתה את השחקנים לשאת את גופם בזקיפות ובידיים מורמות וקפואות באוויר. זה היה עובד כהתנהגות מסוגננת אלמלא בעיה אחת נוספת כשעולה לבמה אישה בשמלת ערב ארוכה או גבר בחליפה הם נעמדים בתנוחה שנקבעה להם, אך אז הם פוצחים את הפה ומגרונם בוקע קול " תל אביבי – צפוני" שום תרבות דיבור. כאילו לא למדו לא פיתוח קול ולא דיקציה, דבר המפזר מיד את " קסם" המשחק. אצל הגברים זה מפריע פחות, הקולות נמוכים יותר, אך אצל רוב הנשים שקולן גבוה ולעתים בלתי נשלט לחלוטין הרי שהן נשמעות מעושות וצווחניות. 
כמובן שלא אמנה את כל השחקנים אלא רק אלו ששיחקו תפקיד קצת יותר גדול. את מרסל משחק גיל רשף, צעיר כשרוני נאה המצליח להעביר תחושה של אינטליגנציה וחן רב, אך לצערי נראה שהוא חסר אישיות בימתית. יש לי תחושה שמול מצלמה אישיותו תקבל נפח הרבה יותר גדול. הוא משחק את מרסל בגילים שונים, ובעזרת עמידה, רגל מכופפת בבושה, הוא עובר מילדות לבגרות בשכנוע. 
את שרלוס, ההומו ההולל והפתייני משחק אפי ביבי אותו ראיתי כמה פעמים בבית צבי. הוא מצליח לעצב דמות שיש בה גם את האופי, הצורה והגינונים הנכונים. 
את סוואן, גיל וויס, שתפקידו בספר הרבה יותר חשוב מתפקידו בעיבוד הזה, אך בכל זאת נדמה שהוא נמצא על הבמה יותר זמן מן האחרים . יש בו סוג של אצילות מתקבלת על הדעת, ואם כאן אולי לא הייתי יודע עד כמה הוא מוכשר הרי שבתפקידיו בבית צבי הראה כשרון גדול יותר. את אלברטין שיחקה גל בן עזרא בחן. אם כי לרגעים נשמעה צעקני מדי ברגעים העצבניים שלה. 
כל הצגה של הקבוצה הזו תוצג רק שש פעמים,. לצערי, הביקורת הזו תעלה אחרי שההצגה כבר תרד מן הבמה