אלוף הבונים הבימה – קאמי

הבימה והקאמרי איחדו כוחות לקו-פרודוקציה נוספת. דבר שרק מיטיב עם התיאטראות. הפעם נבחר מחזהו של איבסן. 
איבסן הוא מאבות המחזה הריאליסטי. הוא עצמו התנגד כשניסו למצוא סימבוליות במחזות שלו, אך לעתים אין ברירה, במכוון או לא תמיד יש משהו שהוא מעבר לריאליזם. אותו סימבול הגורם לדחיפת תהליך ריאליסטי הלאה מהמקום בו נעצר לכאורה. 
השרפה שקיפדה את חיי בניו והביאה ליחסים הצפודים עם אשתו, היא גם סמל ללהבה שהייתה בו וכבתה. המגדלים שכה מרבים לדבר עליהם . הם אכן מגדלי כנסיות שבנה אך גם האמנות שראשה בשמיים. השאיפה לנשגב. 
לא רק ריאליזם אלא גם יחסי גברים נשים תפסו מקום נכבד במחזותיו. נשים העוברות תהליך שחרור או נשים הרסניות. בבית הבובות נורה משתחררת מכבלי המקובל והופכת להיות אישה עצמאית בהדה גבלר היא שורפת את כתב היד של ספרו הגאוני של הגבר שאהבה אך נישאה לאחר. 
כאן הילדה הצעירה דוחפת את סולנס להגשים חלום, אך גם גורמת למותו. 
גיבור המחזה הוא סולנס. ארכיטקט מצליח מאוד " אלוף הבונים" מצד אחד הוא עדיין אכול אמביציות מצד שני, כעת בזקנתו הוא מרגיש שכוח יצירתו עזב אותו והוא חושש מהדור הצעיר וחידושיו. לחייו נכנסת אישה צעירה, הדוחפת אותו לכיוון גורלו הטראגי. 
מן התמונה הראשונה מתברר מיד שהדברים הרבה יותר מורכבים מהסיפור החיצוני. 
דמותו של סולנס מורכבת מאוד. בתחילת המחזה מזכירתו, המעריצה – מאוהבת בו רוחצת את רגליו. לחדר נכנס קנוט הזקן , ארכיטקט לשעבר, ממנו חמס סולנס את עבודתו בצעירותם. כשהוא היה הדור הצעיר. אלינה אשתו הקפואה אותה הוא מדכא ומאשים במות ילדיהם נכנסת להודיע כי בחדר הסמוך ( לא נראה לעין) מחכה זוג המבקש שסולנס יבנה לו בית. סולנס מבקש לסלק אותם ואומר שאין לו חשק לבנות להם או לכל אחד אחר שום דבר. קנוט מבקש ממנו שירשה לבנו ראנגר העובד כעוזר לסולנס לעשות את העבודה במקומו כארכיטקט עצמאי. אותו דבר שעשה הוא עצמו לקנוט. סולנס משנה באחת את דעתו. אני אמרתי שאני לא רוצה? אני רוצה שבנך יישאר לעבוד אצלי. המריבה מתפתחת עד שהזקן מאיים על סולנס באקדח. הוא אמנם לא יורה. אבל האמירה הידועה שאקדח הנראה במערכה הראשונה יירה באחרונה עובד גם כאן. הוא מבקש מקאיה מזכירתו שתתחתן עם ראגנר ותשכנע אותו להישאר בעבודה ולא לפתוח משרד פרטי. 
וכבר מיד מתגלה אופיו ההפכפך והמניפולטיבי והאנוכי של סולנס. המתפעל את כל סביבתו לטובתו. 
לבית מתפרצת הילדה, צעירה חופשית ברוחה, לעתים ילדותית לעתים שטנית. נערה אותה פגש לפני עשר שנים כשהייתה ילדה קטנה. היא התפעלה אז מהכנסייה שבנה ומהעובדה שטיפס אל ראש המגדל לתלות עליו זר. התאהבה בו אז ובאה לקיים איזו הבטחה מעורפלת שנתן לילדה בת שלוש עשרה. מאז איננו בונה יותר מגדלים. 
המגדלים הפכו להיות סמל כפול לפחדים שלו ולשאיפה להגיע לשמים בבניה. לכן פחד הגבהים שלו הוא כפול. 
היא תבטיח לו בצורה מפיסטפולית כמעט איזו הבטחה של התמלאות מחדש ויכולת להקים מחדש מגדלים. 
איבסן טען שאיננו כותב על דמויות סימבוליות, אך כאן אי אפשר שלא לנסות להבין את משמעות החדירה הזו לחייו של סולנס. 
הצעירה שתשנה באנרגיות שלה את הקיפאון שלו ובסופו של דבר תגרום גם למותו. היא רוח הנעורים ההשראה. המוות. הרוח המשחררת. הכול בהתאם לרגע. רגע אחד היא מפתה אותו, ברגע אחר הוא מפתה אותה. היא מעמתת אותו עם פחדי ההזדקנות והמשיכה האבודה לנעורים. 
בסצנה נוגעת ללב היא יושבת עם אשתו בגן ושומעת ממנה על ביתם שנשרף ושני בניהם התאומים שמתו בשרפה. מכאן סגירותה המוחלטת. אדישותה לחיים וסגירותה. סצנה נפלאה ונוגעת ללב. 
חנן שניר הוכיח שאין צורך בהכרח להעמיד את שחקניו על הראש, לא להשתמש בעזרי מולטימדיה כדי לביים הצגה טובה באמת. ובכל זאת לרגעים בודדים על המסך האחורי נראית האש ההיסטורית ששרפה את ביתו. ומפעם לפעם ענן. ובכל זאת, שניר נשאר נאמן למדי לסגנון הקלאסי של המחזות מהסוג הזה מבלי להישאר שמרני. 
בשני צידי הבמה השאיר לו רוני תורן גומחות כשבכל פעם שהוא מדבר על מישהו, אותו אדם מופיע לרגע בתוך הגומחה. זיכרונות ואסוציאציות. 
רוני תורן בנה במה נאמנה בסגנונה לתחילת המאה העשרים. עם נגיעות מודרניות כשחדר עבודתו של סולנס מרוצף במרצפות מתכת גדולות אותן מפנים בהמשך הבנאים, קבוצת ילדות שותלות על הבמה גן של פרחים צהובים, לכל הסצנות הבאות המתרחשות בחוץ. חדר עבודה, ספת הסבה. צבעים חמים נעימים לעין. כמעט ריאליזם של סוף המאה התשע עשרה אם לא רצפת המתכת.. 
עודד תאומי זקוף כאחד ממגדלי העבר שלו מגייס את כל ניסיונו הבימתי ויצר תפקיד מרתק של גבר מזדקן מלא שאיפות חרדות מניפולציות. ישנה רק בעיה אחת, הוא משחק את סולנס כאנטיפת מוחלט כך שקשה להבין את התאהבותן של שלוש נשים. הוא גחמן, ילדותי, איש שאיבד את עולמו הפנימי ושואף להיבנות מחדש על ידי סביבתו. 
גילה אלמגור כאשתו מצליחה להפתיע מחדש. היא לא נאורוטית כמו כמה מגיבורות המחזות האמריקאים ששיחקה בהם לאחרונה. כבר מזמן לא עשתה כזה תפקיד מופנם ומאופק.. כל הסממנים המודרניים נעלמו לטובת איפוק תקופתי קלאסי יותר. אישה שקיבלה עליה את המקקובלות החברתיות להשאר נשואה, אך מלאה מאז זעם פנימי עצור. היא מבינה את יחסי בעלה עם הנשים האחרות אך דיכאונה וקבלת הדין שלה מביאות אותה לשתוק.
 לגילה יש משהו משותף לקאלאס. לשתיהן יש עיניים גדולות כהות, שתיהן קצרות ראיה, ולא רואות את הבמה. לכן כשהן נועצות מבט הוא מרוכז ומדהים. כאן גילה מנצלת את אותו מבט בתוך השקט של הדמות המדוכאת ומבעירה את האש שכבתה באשה המסתירה את פגיעותה במשפטים הקצרים הפסקניים שיש לה. 
אלכס אנסקי כרופא המשפחה הוא למעשה סוג של תפקיד עזר. הוא מביא את אישיותו הנעימה. ומצליח להראות כבן התקופה. 
יוסף כרמון מוציא מתפקידו הקטן כקנוט את המרב. לכל אחד מהם יש את הרגע הדרמטי המוביל להבנת רובד נוסף באישיותו של סולנס. לגיל וינברג אין הרבה אפשרויות להוכיח את כישרונו בתפקיד ראגנר הצעיר. הוא צריך אמנם להיות כוח מאיים על סולנס, אבל מבחינת נוכחותו אין לו מספיק זמן במה לפתח דמות. הוא יותר רעיון האיום מאיום של ממש. למרות שהוא כנראה ארכיטקט מוכשר. תפקידו קטן וחסר הזדמנויות. 
תמר קינו משחקת את הילדה, מזכירתו של סולנס, ואהובתו של ראגנר הצעיר. היא משכנעת כאישה הקטנה הכנועה מול הכוחות של סולנס. הילה פלדמן היפהפהיה הג'ינג'ית משחקת את הילדה. אותה צעירה המתפרצת לחיי המשפחה. זהו תפקיד קשה ודורשני מאוד, המכיל מעברי מצב רוח ומהות מתחלפת. למרות שיש לה סצנות טובות ובחלק מהזמן כשרונה מוכח. אך עדיין אין לה מספיק כוחות לשחק את הסצנות הרגשיות "היסטריות". עוד לא. 
ויאמר שוב ובפעם האחרונה. קשה לשמוע את דרך השימוש בקול של הצעירים. אותה צורת שימוש של הרחוב. כשגילה אלמגור עודד תאומי ואלכס אנסקי מדברים בקול בימתי, מתאים לתקופה עולה לפתע מפריע אותו קול חסר תרבות דיבור.
 אחרי ההצגה נערך טקס קטן לציון חמישים וחמש שנים על הבמה של גילה אלמגור ועודד תאומי. הם התחילו בקאמרי במחזה מריוס, ומשם היו זוג בהרבה מאוד הצגות. בדברי התודה שלה הזכירה גילה ביקורת שקיבלו בהצגות הראשונות. מישהו קרא להם " המאהבים הקטסטרופאליים של הקאמרי" חמישים וחמש שנים אחרי ואת הביקורת הרעה לא שוכחים. אני יודע מי כתב את המשפט הזה. מיכאל אוהד, עיתונאי תרבות משפיע באותם ימים.