רומאו ויוליה כי בנו בחרת

שתי הצגות שראיתי השבוע. אף אחת מהן לא ממש ראויה להתייחסות מלאה. אבל מכיוון שהיו לי אורחים מחו"ל חזרתי לראות עוד כמה הצגות מן העבר. ואינני יודע מה גרוע ממה. לראות באיזו מהירות מתרפטות הצגות. עד כמה שחקנים אינם יודעים לשמור תפקיד עד שהם מגיעים לעשות פרודיה על עצמם. ולהבין שאין קשר בין הצגה שראיתי לפני חצי שנה ובין הצגה שאנשים רואים היום. 
על רומאו ויוליה קשה למצוא להגיד משהו חדש. כולם מכירים את המחזה. מי שלא ראה אחת מן ההפקות על הבמה יכול היה לראות את אחד הסרטים שנעשו. ונעשו לא מעט. אפילו במצרים נעשה ב 1942סרט בכיכובה של "ליילה מוראד" הזמרת שחקנית המצליחה. 
לאונרד ברנשטיין הפך את המחזה למחזמר ניו יורקי. ועשרות סרטים ומחזות אחרים עסקו באוהבים משני עברי המתרס, גם אם לא עקבו במדויק אחרי סיפור המחזה. הבדלי מעמדות. גזעים. עשיר וענייה ולהפך, ואויבים פוליטיים. כולם ראו איזושהי גרסה של רומאו ויוליה, גם בלי לקשר באותו רגע. 
ההצגה מוצגת באולם הכיסאות המסתובבים. בהמלט זה היה חידוש. מוריס שימל ניצל את מבנהו של האולם אך החידוש כבר עבד פחות. כעת עולה באולם הזה רומאו ויוליה. 
נעם שמואל קיבל תרגום חדש ומעניין של אלי ביז'אווי. תרגום קל להגיה והבנה. עם הסתמכות מסוימת על השפה המדוברת קצת שינויים וכמה תוספות משלו. 
האולם והתרגום הכתיבו דרך הצגה אחרת. נראה על פניו שנעם חשב לעצמו מה עוד אפשר לחדש באולם הזה. למה שלא לשלב גם עבודות וידיאו ואם כבר אז חידוש נוסף שעוד לא השתמשו בו קודם. אזניות בהן הקהל שומע לכאורה את מחשבותיהם הפנימיות של השחקנים. תערובת שלא הצליחה להעמיק ולקשר את הטכניקות, שלא היו ממש מוצדקות. 
את המשפחות היריבות הפך לשתי משפחות פשע בני ימיינו . הנסיך הפך לבורר. דבר שעובד היטב. הבעיה מתחילה בדמויות. בעוד שהשחקנים המבוגרים יותר אריה מוסקונה שרה פון שוורצה ורוזינה קמבוס מצליחים ליצור דמויות מודרניות משכנעות, דווקא הצעירים מבלבלים. 
נראה לי שאם נעם שמואל היה נשאר עם המחזה ברמת הרחוב המודרני, כמו שעשה ברנשטיין ב"סיפור הפרברים" לבנים מול פורטוריקנים, כשכל אחד מהם שומר על המבטא המקומי האוטנטי שלו, גם הצעירים כאן היו מצליחים לבטא את הטקסטים טוב יותר. 
דן שפירא שיחק את רומיאו על קביים. כך נכנסה שלא בטובת ההצגה המציאות ובלבלה דברים. 
אם שמואלי היה ממציא את הקביים כחלק מהבימוי, ומנסה לסמל איזה רומאו נכה אפשר היה לבדוק אם זה עובד. ידוע ששפירא ששבר רגל לפני איזה זמן. אך היו רגעים בהן זנח את הקביים וקיפץ על שתי רגליו. דבר שניתק אותי מן המחזה לשאלות, או אווי כואב לו? הוא לא ייפול? הוא מתרגש באמת עד כדי שכחה. לך תדע. בין שאר הדברים שלא היו בטובתו גם זה לא עזר לו. 
יש לי תחושה לא כל כך טובה לגבי שפירא. נדמה לי שהוא התחיל להתמלא בערך בעצמו. לרגעים יכולתי כבר לחוש שהוא משחק את הרגישות של רומאו במקום להביא את הרגישות שהביא לאקווס למשל.
 הוא מרשה לעצמו לעשות דברים חריגים בתיאטרון. אני מניח שאת הסצנה בה הוא מעשן סיגריה הכתיב הבמאי. את החומר ששפירא מעשן על הבמה הכתיב הוא לעצמו. כבר מותר לו, לדעתו. 
יוליה איננה אהבתו הראשונה. בתמונות הראשונות הוא מדבר על אחרת הדוחה את חיזוריו. זאת אומרת הוא איננו נער תמים לחלוטין. מה גם שהן התרגום והן חלק מהבימוי של תמונות אלו מציג אותו כצעיר חרמן מדבר כמעט בשפת רחוב. וכשהטקסט איננו מיני הרי שהתנועות המלוות את הטקסט הופכות אותו לשיח צעירים חרמנים. השינוי שחל בו מול יוליה לא לגמרי ברור, כשהוא הופך פתאום לנער רומנטי רך במידה. 
לצערי בדן שפירא אין מספיק רכות. אם היה ממשיך לשחק את רומאו החרמן ייתכן שזה היה מעניין יותר. מה גם שנלי תגר לא מצליחה להיות יוליה רכה באמת. 
על נלי תגר קשה לי למצוא מה להגיד. אישיותה הבימתית, חוסר הדיקציה, הכול נראה קצת מהצד. יש בה גרעין קשה שאיננו מצליח להעביר את רכותה הממשית של יוליה. אם הייתה משחקת יוליה יותר מודרנית וקצת יותר חשקנית מרומנטית אולי יכולותיה היו מתערבים ויוצרים דמות יותר אמינה. 
מי שבזבז כמה רגעים טובים הוא יואב לוי המשחק את מרקוציו, ידידו של רומאו. יש לו מונולוג מאוד יפה על מב מלכת החלומות ויש את סצנת המוות שלו. בשני המקומות הללו הוא לא הצליח לרגש. 
כך שמה שנותר לנו היא הצגה עם חצי רומאו ורבע יוליה. 

הבעיה עם המחזה הוא שכנראה לא היה מי שיגיד ליוכי ברנדיס די. אי אפשר להכניס כל כך הרבה גם וגם וגם במחזה אחד. אם המחזה יצליח אולי תקבל הזדמנות לכתוב עוד מחזה. לא כל מה שהיא יודעת צריך להידחס למחזה הראשון. 
מהקמח הזה אי אפשר לאפות לחם. ולכן אני אוסיף עוד הלכה אחת לידיעתה. הלכה האומרת שלאישה אסור להיות סופר סת"ם אך לא אוסר עליה להיות סתם סופרת.