אני והעיר הקדושה הייטקיסטית לשעבר (ושוב וחוזר חלילה), כותבת הומור ושירה, שרה מקצועי, רוקדת. וגם בועות סבון

החמה נסתתרה בינתה. אספה קרניה המטיילות וכל אשר לה, ומאחורי ענן גדול שחור,  במטפחת לראש ושרפרף לרגליים, היא יושבה, סורגה. אפשר שכך היא אוגרת בינה אחרת.

      וכמו שכתבתי בחלק הקודם, בינתיים הגיעה אליי כמו קסם מישהי מהעבודה, בדיוק כשדיברתי (במטבח) על תור למרפאת אלרגיה של קופת החולים. "מרפאת אלרגיה?" נחרה בבוז הקולגה שלי. "הם לא עוזרים כלום. דוקרים ודוקרים, לא מוצאים לך כמעט כלום, ואת ממשיכה לסבול". סיפרה שהלכה לאיזו רופאה אלטרנטיבית, נקרא לה מרגלית. חרדית ירושלמית משכונה בקצה היקום, וההיא בדקה לה ...

  מאז ומתמיד הייתי אסתמטית. גם גירודים. ונזלת כרונית, ועקצוצים ויובש בעור, ולרוב כל החגיגה יחד.   כבר לא מעט שנים שאני אוכלת יחסית בריאותי. לטעמי בכל מקרה. אז מזמן הבננו שחלב לא בריא לרובנו, וגם עדיף שהקמח והסוכר יהיו מלאים.   כך עברתי לחלב סויה ולטופו, ועל האורז המלא עם העדשים, נהגתי לבזוק רוטב סויה עסיסי. לא פסחתי על ...

      לאורך רובו של חודש אוגוסט כמעט לא הגיעו אנשים לעבודה. החדרים נראו מדוללי אנשים, וגם אלו שהגיעו, נראו היו כלא נראים. מן שרידי אנשים, אנשים חלקיים, שעות חלקיות, הרבה קפה ותה ובלי מזגן. היתה להם חופשה מרוכזת ארוכה (שלא כללה את עבדי ההייטק כמובן ….), חופשה שאנשים רבים בחרו להאריך בשבוע לפני ושבוע אחרי. עוד לפני תחילת אוגוסט ...

      (מעין יומן צום) בחיים לא הצלחתי להשלים צום של יום כיפור או בכלל, לצום במשך 25 שעות. רוב הפעמים גם לא ניסיתי, בעיקר כי לא מאמינה בזה ולא מרגישה הכרח או צורך לקיים את המנהג הזה.  וכך במרבית חיי היה יום הכיפורים בעיקר סוג של עול מתקרב, יום וחצי כזה בו צריך לתאם מראש עם מי בכלל אפשר ...

    אחרי הכל – יצאתי  להסתכל לאלוהים בעיניים. העצים נכחו, אולי ליטפו,   אני חיבקתי אוויר ורוח. אז נולד שיר והכל פרח מזכרוני.    

   [לשנה החדשה]     תראו אותם – מוטלים על השביל. יש למתוח הקפיץ – להתחיל ? בתחילה נרעד ונפרפר בעווית, אז נזכור שעלינו לקיים את הברית  ולחיות עד שנתרגל אל כל הדברים הסתומים בתכלית, אל החושך,  האור שעומד ומביט, אל הפחד שנלמד לאמץ מבלי להכרית. מועדים והולכים מזדקפים אל השביל, עזובים לנפשם למראית,  מתקנאים בכל שנגלה לפניהם: בפרי המבשיל, בעץ ...

        לאחרונה לא הייתי פה כמעט, כנראה שלקחתי, מבלי לתכנן, מעין חופשה מהמקום, ואני לא חושבת שהיא הסתיימה. אבל כנראה שאני לא אדם מוחלט, ובשביל להצליח לחשוב מה המקום הזה בשבילי והאם נותר בו משהו מספיק אמיתי ופורה בשבילי כרגע,  כלומר – האם נותר בי משהו מספיק אמיתי ופורה ביחס למקום הזה ולאנשים בו כרגע, אני לאו דווקא ...

         (בעברית: קישטא!). שמעתי היום במקרה בגלי צה"ל בשעה היפה ההיא של שירים עבריים ענתיקה אחר הצהריים. ענתיקה זה אני. תמיד אמרו לי שאני דומה קצת לגברת "אמה" – זו שמצויירת על משחת הכלים מפעם עם הסרט על הראש וגם השוו אותי לגברת "עלמה"  ההיא על המסטיק מפעם. (ולפני 10 שנים לאוליב של פופאי). אבל לא – ...

        בעצמות היבשות נושב הקור, מעליהן נצמק העור. החזה הפצוע יורה את עצמו, וחוזר באקט סיבובי לשקוע בקונכיית הכאב הנישא אילם מרוב צעקה. גבשושים קשים נפרדים זה מזה, יוצרים אזורי אי שקט בתוך ים של יאוש, ואין היכרות בין גבשוש לגבשוש, ואין כוונה. ושיממון ועזובה וחידלון מתמשך  ואף הרגע אינו רגע, כי אם גיבנת קשיחה הנושאת בחובה גבשושיות רבות ...