אני והעיר הקדושה הייטקיסטית לשעבר (ושוב וחוזר חלילה), כותבת הומור ושירה, שרה מקצועי, רוקדת. וגם בועות סבון

    היינו זוג מוזר היינו כמו ג'ירפה ודובון היינו כמו בלגו כשיש חלקים ש כמו נניח ההגה השחור והכף של הטרקטור, כמו נניח הסולם והחלון של הבית של הלגו. אתה אהבת את החידודים שלי, צחקת המון. אני אהבתי  את החום הזה הטוב. משהו נדיר, משהו שמפציע אלייך  לרגע שקשה לך להאמין וככה הוא נגמר, ואז מגיע עוד אחד. אהבתי ...

    שלשום הלכה לי מכונת כביסה. ובאיזה קול תרועה. לא סתם לקחה את הרגליים ויצאה לטיול ערבית מצנן של אחרי סחיטה עמלנית. כמו פולנייה טובה, היא עשתה את כל העבודה, את כל המסלול של הכביסה עברה, שמרה על שתיקה, לא התריעה, לא רטנה, לא כלום. בסיבוב האחרון, שניה לפני שכבתה וכבר אפשר היה לומר שעוד כביסה הסתיימה בשלום – ...

    בחור גבוה מאד – הוא מהונדס כך שלא תראי את סופו. בכדי שיותר ממחצית אוכלוסית הגברים ורוב רובה של אוכלוסיית הנשים, לא תוכל להביט מעליו, לא תראה לעולם  מה ששם קיים. קודקודו –  כמו החלל הסמוי מעל המקרר הענק של אלקטרה. לעולם לא תדעי כמה אבק הצטבר שם ברבות השנים, איפה כל השומים שהנחת בקופסא, היכן נייר האלומיניום ...

  הלילה הזה אני אחגוג עד שכרון חושים עם צלחת גדולה של פסטה וירח מלא. הרי זה ידוע, שלושתנו – נועדנו משחר ימים. טוב שיש חברים. אחת מתרוקנת תדיר, השני מתמלא ואוזל, מתמלא ואוזל, והשלישית מסבה ולעד – בין כל האוזלים, תתבוסס בדם קר של מיץ עגבניות.  

  עַכְשָׁו אַת מִתְבַּהֶרֶת ——————————– הִנֵּה עַכְשָׁו – כְּשֶׁהַשֶּׁקֶט כָּאן וְהָאֲוִיר אֵינוֹ שׁוֹאֵף דָּבָר, רַק נָח סְבִיבֵךְ, מוּנָח סְבִיבֵךְ, נוֹתֵן לִנְשֹׁם. וְאֵין גַּלִּים, וְאֵין מִלִּים  אוֹ מַעֲשִׂים – מַהֲלָכִים פְּרוּשִׂים עַל הַשֻּׁלְחָן, הָיוּ וְתַמּוּ, נִצְחִיִים. וְאָת – עַכְשָׁו אַת מִתְבַּהֶרֶת. נְשִׁימַתֵךְ רַק מִתְהַוָה. אוּלַי נוֹבַעַת, מְתוּקָה. יֵשׁ מַעְיָן אֲשֶׁר זָקוּק לָךְ בְּכָל כֻּלֵךְ.  

    הלך עליכם – התקנתי אצלי תוכנה פשוטה להקלטה (תודה ללי), יש לי מיקרופון מזערי ברבע שקל, ומאז בא לי קצת להקליט את עצמי ולהביא לכם. היום אח שלי היה אצלי לרבע שעה בקושי. הקלטנו שני טייקים בלי הזדמנות למקצה שיפורים. קבלו – מה מביניהם עדיף בעיניכם ? http://cafe.themarker.com/post/2183931/    

    אני כל כך אוהבת את כתיבתה של לאה נאור.  בעיקר התאהבתי בפזמוני הילדים המאד נדירים באיכותם שהיא כתבה. היא זו שכתבה, בין השאר, את השירים הצבעוניים ומלאי היצירתיות ל"קרוסלה", את "זרעים של מסטיק", את "אדון חרדון המבולבל", ועוד המון שבכוונתי עוד להכיר. בואו נאמר, שהרבה שירים ורעיונות שאני מוקסמת מהם לחלוטין, כשאני בודקת מי כתב/ה, אני מוצאת שזו ...

    איזה כייף לי, לי עברון-וקנין, חברתי המקסימה והיצירתית, פתאם הלחינה שיר שלי. אמנם הוא מהפשוטים שלי, ונכתב במהירות יחסית, אבל יוצא כל כך מקסים בקולה הצלול והחם של לי ובהלחנתה הזורמת. הנה זה: http://cafe.themarker.com/music/2157390/ והמילים המקוריות: http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=20248&blogID=62 להבא אני נזהרת מראש שלא להשאיר פתקים פזורים סתם כך בכל מקום, מחשש להלחנה :))) או לתרגום מיידי לאנגלית רהוטה של ...

בַּדֶּרֶךְ לְהַשִּׂיג דְּבַר-מָה הָיִיתִי מהבהבת. כָּבִיתִי וְדָלַקְתִּי וְלֹא הָיְתָה דְּמָמָה.   וְלֹא הָיְתָה דְּמָמָה וְלֹא הָיָה לְמָה וְהַחַיִּים הִמְתִּינוּ לְמַשֶּׁהוּ שֶׁאָמוּר. וְאַף אֲנִי הִמְתַּנְתִּי – זֹאת אוֹמֶרֶת שֶׁעָצַרְתִּי אֶת מָה שֶׁכְּבָר הָיָה שָׁם, גַּם אִם הָיָה זֶה כְּלוּם. וְאָז הִשְׁמִיעוּ רוּתִי. כֹּל גַּל נָשָׂא מַזְכֶּרֶת … וְהַמּוֹנִית הִמְשִׁיכָה מִנְּקֻדָּה אֶל קַו.

        יום אחרון של החג הארוך ביותר בשנה. כמה נעים היה לי הפעם.  טבע, חברים, משפחה, היכרויות לעומק של אנשים מוכרים. כמה חופש אני צריכה, ועדיין. רק החופש עצמו יכול לגלות לאדם כמה חופש הוא עדיין צריך. לא העבדות. העבדות יכולה לרמז על כך שאולי די. שאי אפשר יותר. שצריכים החוצה. אוויר, רענון, משהו אחר ממנה, משהו ...