בחור גבוה מאד

קודקודו – 
כמו החלל הסמוי מעל המקרר הענק של אלקטרה.
לעולם לא תדעי כמה אבק הצטבר שם ברבות השנים,
איפה כל השומים שהנחת בקופסא,
היכן נייר האלומיניום והניילון הנצמד.

כשכבר תיגשי, זה תמיד יהיה בחברת כסא,
בעמידה רעועה על שולחן מתנדנד, לעולם לא יותר מכמה שניות,
בקפיצה וניגוב.

תמיד בגישוש, לעולם לא תבואי מהראש. 
לעד בידיים מושטות אל על,
אוחזות בסמרטוט או נייר סופג.
ניתור וגישוש,
קפיצה וניגוב,
קפיצה ושליפה של גליל נייר טואלט מבניין ורוד בן  5 קומות.

ואת עוד מדברת.
הרי גם אצלך, 
מחצית אוכלוסיית הגברים בלבאנט ומרבית אוכלוסית הנשים,
לא תוכל לראות לך לעולם, 
בעין בלתי מזויינת, ברגל בלתי מסולמת,
שלא על קצות אצבעות או על עקבי סטילטו חדים,
את הלמעלה, את ההילה, את המדף העליון,

ועוד את – 
רק גבוהה, לא מאד.

אז בכלל.