איזה יום היום ?

עוד לפני תחילת אוגוסט ולמעשה, גם לאורך רובו של יולי,
לא היה זה נדיר או מפתיע שאדם כלשהו לא יימצא במשרדו,
מבלי שנזדקק לסיבה ספציפית או להתרעה מראש.

מה זאת אומרת איפה נמצא מר משה זוכמיר או מרת משה רבנו ?
בטח בחו"ל או משהו או בצימר בצפון או עם הילדים בבית, או עובר דירה.
מי שלא נמצא כאן, נמצא עם כל השאר, שם בחוץ הלוהט, עושה משהו
שמצדיק את עצמו ושנחשב לבסדר בחודשים כאלה של יולי-אוגוסט,
חודשים שמצדיקים חריגות, כמעט מעודדים היעדרויות, ובלבד שתהיינה עדריות,
כלומר היעדרויות למטרות מבאסות יחסית, וכאלו שלא חורגות ממה שרוב העם
מרשה לעצמו בזמן שהוא "נופש".

חבילות נופש הכל כלול ? הולך.
כל תמהיל שרקחו בעבורך יודעי דבר בחברות הנסיעות, רכישות פרועות ברשתות
השונות, כל עמידה שהיא בתורים שאינם נגמרים, שלא נדבר על שהייה בחוץ
בחום ובלחות, או אפילו בקניונים ממוזגים או חנויות או שוב רשתות למיניהן,
כל בילוי מסוג זה נחשב נסלח בתקופה כזו של השנה, גם על ידי יושבי המשרדים בפועל,
ובלבד שיהיה סוג ה"כייף" מאושר על ידי משרד האחידות הצרכנית.

במהלך אוגוסט עצמו, בכל פעם שניסית להתמתח בחדווה ולחשוב כלום וחופש,
מישהו כבר הקפיד לטפטף משהו על בואם העתידי והקרוב להפליא השנה של שרשרת "החגים".
עוד ביולי-אוגוסט הרבצניים-לכאורה, כבר אויימו רבבות של אזרחים על ידי סוכנים שונים
ומתוחכמים של משרד האחידות ב "חגים" וכל שרשרת הפעולות שחייבת להיות נגזרת מבואם של אלה,
כיוון שלעוברם בחיבוק ידיים וללא כל התחמשות, אין זה יכול לעלות על הדעת אפילו.

וככה מיד עם סיומם של חופשי יולי-אוגוסט הבלתי צפויים, החל מרוץ ההתחמשות 
של שרשרת החגים, והנוכחות במשרדים התדללה עוד יותר, אולם נשאה אופי מבוהל משהו.

אדם נראה היה מגיח למשרדו בין סוף אוגוסט לתחילת ספטמבר, פותח תריסים וחלונות לאיוורור,
נבלע בחלל הסופרמרקט לקניות אינסופיות וחוזר בתום יום העבודה לקבל את תווי השי לחג,
להרים כוסית עם המנהלים, רק כדי לפגשם בעוד אחת מרשתות השיווק למחרת.

בין החגים עצמם, שנמתחו מלאכותית עד לאין קץ על ידי מיני גשרים, מחלפים, אומגות
ורכבלים.
משלא ניתן היה יותר לחבר שלישי לשבת ואזלו המיומנויות, הוכרזו 10 ימי חופשה מרוכזת,
שגם בה לא נכללו עבדי הייטק ההזויים.

מידי פעם נראה היה עובד יוצא את אחת מרשתות השיווק, ממצמץ בעיניו, מחתים כרטיס,
ונפרד מכמה עובדים בודדים ליתר החופשה המורחבת.
"נתראה אחרי החגים" הפך ברכה שגורה למשך חודש וחצי תמימים.
הוא החליף את "שנה טובה" המעייף, את "גמר חתימה טובה" הרליגיוזי,
וגם את צום קל, שבעידן המגה-קניות הפך ללא רלוונטי, לסוג של בדיחה ארכאית.

גם בזמן הקניות עצמם, היו מברכים הקונים את המוכרים וההיפך בברכת "נתראה אחרי
החגים", וממשיכים לקנות ולמכור מבלי להפריע את מנוחתם.

במהלך החגים עצמם, השאלה הקשה ביותר שיכולת להציג לחוגג שלידך
היתה בפשטות: "איזה יום היום?".
מי שניסה לשאול את חברו שאלה כזו, מבין על מה אני מדברת.

אחרי רצף כאוטי ומסיים של שישי-שבת-שבת-שבת, ערב חג-חג-חג-שישי-שבת-גשר-למים,
שישי-שישי-שישי-שישי-שישי-חג-שישי-שבת,
הסתיים המקבץ פתאם בשבת מסויימת, בה הקפידו השורדים לנצל היטב את היום האחרון
כי דבר לא ייאמן עומד היה לקרות:
חזרה? לעבודה? ממש מחר כאילו ? HELPPPPPPP
איך עבדתי עד עכשיו בעבודה הזו ואיך אפשר לחזור לשם ועוד לשבוע עבודה שלם שאליו
יגיעו גם שאר העובדים ויאיישו משרדים ויחייגו אליי ואולי גם יענו לטלפונים
וישתמשו בקולר ובתמי בר וניתקל בהם במסדרונות ואי אפשר יהיה יותר להתחמק לעד לעד
מכולכולכול כולםםם ???

מרוב אימה מהמצפה, הקפידו כולם לנצל עד דק את היום האחרון ופקדו את כל רשתות השיווק
האפשריות, ולסיום קינחו גם בתחילת קניות לסתיו האמור בעקרון להגיע אחרי החגים.

חצות הליל. שקט שורר. שקט של תמיהה.
הייתכן שמחר אתייצב לעבודה?
האם אצליח לחיות, לצלוח את זה ? אני לא אמות מזה ?
ואם אני אשרוד, מה יהיה עם האחרים ?

בוקר. יום ראשון.
הולכת לעבודה.
מבחינה לעצמי: העבודה היא לא גוש דחוס של רע זוועה ואיכסה.
היא עלייה במעלית, היא החתמת כרטיס, היא שלום לשומר וכמעט שימחה לראות כמה מהאנשים,
המבואסים וחרדים נורא אף הם מהיום הראשון.
היא קפה ותה, היא מחשב שעבר שדרוג, היא אינטרנט.
היא כמה לקוחות שכבר כתבו מיילים והתקשרו, אבל גם לשאול מה נשמע ואיך עברה החופשה
והקניות והאם שלום לרשתות שליד ביתי.
גם הם חששו אתמול בלילה ולא האמינו, ניסו להאריך עוד.

אחרי שעה מתכנסים לקפה של אבלים.
חלק מאיתנו לא הגיעו.
הם לא שרדו את אימת היום הראשון והפחד מנחיתה קשה.
מה פתאם לחזור ישר אחרי החגים ?
רק עכשיו הם נגמרו, כבר לחזור ?
אמרנו אחרי החגים, אבל לא אמרנו כ-מ-ה אחרי.