אני והעיר הקדושה הייטקיסטית לשעבר (ושוב וחוזר חלילה), כותבת הומור ושירה, שרה מקצועי, רוקדת. וגם בועות סבון
(מעין יומן צום)
בחיים לא הצלחתי להשלים צום של יום כיפור או בכלל, לצום במשך 25 שעות.
רוב הפעמים גם לא ניסיתי, בעיקר כי לא מאמינה בזה ולא מרגישה הכרח או צורך
לקיים את המנהג הזה.
וכך במרבית חיי היה יום הכיפורים בעיקר סוג של עול מתקרב,
יום וחצי כזה בו צריך לתאם מראש עם מי בכלל אפשר לדבר, ולנסות ככל שניתן לא להיכנס לדיכאון
מהאי הבודד אליו נקלעתי באמצע הכרך באמצע החיים באמצע תחילת השנה.
כן, בשנת בת המצווה היה נחשב נורא "קולי" בקרב שכבת הגיל שלי בשדה בוקר לצום
את כל יום כיפור, זה היה סוג של אות גבורה, עוד לא הספקנו לפתח אנטי לדת וכפייה דתית היא
משהו שלא הכרנו עדיין.
אז צמתי, מאד צמתי.
אני זוכרת רעב, זוכרת יום חם, זוכרת אותי צועדת בשבילי הישוב הקטן ועוברת ליד ביתה של חברה של אמי שעמדה והשקתה את גינתה והציעה לי לשתות מים מהברז,
היא לא יכלה לתפוס מדוע שילד בן 12 יצום ועוד בלי לשתות, למה מי ?
סירבתי בנימוס ובאומץ.
אני זוכרת שבסביבות 3-4 אחרי הצהריים למחרת, שדופה ב 2 קילו מהיום הקודם …
נחה עיני פתאם על… תפוח עץ ירקרק במטבח של הוריי.
מעודי לא חשקתי ככה בתפוח עץ, נהפוכו, שנאתי אז פירות בתור ילדה, ומכל הפירות כולם,
זה שהכי פחות הרשים אותי תמיד היה תפוח עץ.
אבל אחרי כמעט יממה ללא אוכל או שתייה, נראה היה התפוח כעסיס החיים בהתגלמותו.
ללא חשיבה, מלבד על ירקרקותו ועסיסיותו של התפוח, ועל כך שאני לא יכולה דקה יותר
ברעב הזה, לקחתיו, נגסתי כמה ביסים, בלעתי, והלכתי משם.
שעתיים אחרי, כבר שעטתי לבית הכנסת המאולתר עם בני שכבתי, משחרת לטרף
כמו שאר בני כיתתי, מדברת בהתלהבות יתרה אודות הרעב והגבורה ועל המים
שסירבתי לשתות, ועל איזה כייף שעוד מעט אוכלים.
זה היה יום הכיפורים ובכלל היום בחיי שהיה הכי קרוב לצום.
והיום, הרבה שנים אחרי, אני מרגישה שהקיבה מאותתת לי, כבר כמה שנים.
כילדה ונערה מאד רזה, הרגלתי את עצמי ב"דיאטת השמנה" מאז ומתמיד, ולכן אני אחת
שאוכלת כל עוגה וקרם ושוקולדים שנקרים בדרכה. מעולם לא הגבלתי את עצמי בכלום.
בשנים האחרונות אני מרגישה את הגוף מאותת לי. הבריאות, הקיבה, העיכול, מרגישה
שהם מייחלים שאתן להם קצת חופש.
גם נעשיתי יותר בריאותית בכלל, והחילותי לאכול הרבה הרבה יותר פירות וירקות מאי פעם.
זה נעשה נורא טעים לי מאז שהתרגלתי וכבר שנים שיש לי CRAVING לסלט בערב כשאני
חוזרת מהעבודה, פשוט קרייבינג לעגבניות שרי, גזר, גמבה, ומלפפון, שלא לדבר על עלי הרוקט
ופשתן טחון ושומשומים וכן, גם שמן זית.
יש גם קרייבינג למתוק ולשוקולד ולרוב סוגי המאכלים, אבל זה מתאזן איכשהו עם ירקות.
אחרי כל ההקדמה התזונתית הזו, אני רוצה לספר שהחלטתי השנה לנסות לצום,
אבל עם שתיית מים.
ולא שמדובר במשימה קלה בשביל אחת תאוותנית כמוני.
כשנמצאים בבית כל כך הרבה, הדבר כמעט היחידי שנשאר לעשות חוץ מקריאה
ואינטרנט וכל זה, הוא להכין אוכל ולאכול.
על כן האתגר הגדול.
אני רוצה לחקור את היחס שלי לאוכל.
בינתיים קרוב ל 6 שעות שאני צמה.
ועוד עשיתי ספורט וצעידה וכאלה (אולי זו היתה שטות ?)
הממצאים הם: בערב הרבה יותר קשה לי לצום מאשר ביום. הערב והלילה הם זמני החיות שלי.
אני טורפת בהם פי שתיים מאשר בכל שאר היום.
אני יושבת ובאינסטינקט חושבת על מאכל שאני חושקת בו, ואז שותה כוס מים,
ומסתכלת בַּרצון. עשיתי מדיטציה שהשכיחה ממני את התאווה למאכל.
מעניין מה יקרה הלאה.
בינתיים מאבחנת עוד תחושה: נעשיתי פחות שמחה, לפחות בטווח הקצר, בגלל אי סיפוק
תאוות האכילה.
עלו לי בינתיים מחשבות על עשרות מאכלים שהיתי מכינה עכשיו, בביתי הדומם, החמים
בעל המטבח המזמין והדי נקי ומצפה.
חכה לי מטבח, חכו, מאכלים, אל תלכו, יש לי משהו לעשות עם עצמי היום.
המשך יבוא ………….
02:00 בלילה — אחרי קריאה קלה וצפייה בקליפים אהובים עליי באינטרנט, מצליחה ללכת
לישון רעבה מעט. הידד !!
11:00 בבוקר — קימה יחסית נעימה אחרי לילה עתיר חלומות כרגיל, חלומות לא קלים, מלאי
משמעויות, החיים קשים מאד בחלומות, יותר מבמציאות. טוב לקום מזה.
ובחוץ שקט וציפורים מצייצות וילדים מתכוננים עם האופניים, אבל יש נימת התחשבות בכל,
ושמעתי טלפון מצלצל היכן שהוא וגם שכן שניגן קצת פסנתר. אושר.
ומה לארוחת בוקר? מים מסוננים.
המשך יבוא ………….
למים טעם שונה. מתוקים מתוקים וצלולים כבדולח. זה בגלל שבדיוק צחצחתי שיניים ?
או משהו אחר ?
12:30 מסתבר שאנשים צמים ממש וללא מים, ולא עושים מזה עניין. ואני
בצום על מים שכל כך נדיר לי, וכותבת על זה יומן שלם, מהרהרת, מכניסה מודעות.
אולי אני שואו אוף ? כן, יש בי גם מזה. שילוב של צורך עצום ביצירה ושל אגו.
אבל גם: מדובר בעבודת מודעות שמתחשק לי להעלות על הכתב ולחלוק.
טוב שכמעט אין כאן אנשים להגיב עכשיו, זה היה מפריע לי לתהליך.
14:00 אוקיי, מתחילה להבין את המשמעות של חוסר אנרגיה כתוצאה מאי אכילה.
צעדתי בחוץ ושהיתי במשך כשעה. החוץ יפה מאד, והמון אנשים עם ילדים רוכבים על אופניים
ולא אוכלים בחוץ, אפילו לא שותים. דיברתי בנייד והייתי היחידה. כייף ונעים לפגוש שכנים מכל
השכונה. מרגישה כמו בקיבוץ. השכונה שלי הפכה לקיבוץ מקסים וידידותי.
בגלל הקצת חוסר אנרגיה, יותר טבעית וזורמת עם אנשים, לא מרגישה חובה להיות נחמדה.
מדברת קצר, שלום וחג שמח, לא מנסה להתנחמד. קצת מעורפלת. הביתה.
אולי אלך אחר כך לתפילת נעילה ? מאד רוצה לשמוע את הזמירות והתפילות.
בינתיים מצאתי את הסליחה הכי מקסימה שראיתי – איזה יופי:
http://www.ynet.co.il/homenc/0,7340,L-864-18523,00.html
(הודעה של UTKA בעמוד 18, עם הכותרת "השנה אני מבקשת סליחה, בעיקר מעצמי.")
נותן תקווה… יש אנשים שרואים את מה שחשוב. מבינים. רוצה גם. אבל באמת, לא רק ידיעה לוגית,
גם שינוי עמוק עמוק.
15:00 הולכת לבית הכנסת… לא ייאמן. רוצה לשמוע זמירות. בדרך קרו דברים מאד מוזרים ובין ההזויים
שהיו לי בחיים (אספר בהמשך), ואז הגעתי לבית כנסת מעורב כלבבי. אוירת אנגלוסכסיות בכל.
מרצים מהאוניברסיטה, מנהל שלי מההייטק מפעם, ואשה שמוציאה את ספר הקודש מהארון ומכניסה וקוראת בו. מקסים.
גם שם יש אוירת לחץ חברתי, כמו בכל מקום, וכשאני נכנסת, מלא מבטים ותחושה שלי שאני לא
שייכת. אולי אני כהה מידי ? אולי לא כיפתרתי את כל הכפתורים ? לא גם לא זה.
אה, אני לא בלבן. אני בכל מיני צבעים.
תוך שעה במקום, אני מרגישה ותיקה וחדשים שמצטרפים שואלים אותי באיזה עמוד אנחנו :))
זה היה השיא.
אחרי עוד חצי שעה אני נעשית קיצונית דתית ומתרגזת כשמדברים מאחוריי ושעושים רעש.
לא ידעתי שתפילה היא קיבוץ של כל מיני פסוקים מכל מיני מקורות.
ויש חלקים שחוזרים עליהם במין לופ אינסופי כמעט.
ככל שמתקדם זמן התפילה האנשים
שמגיעים יותר חילונים והבגדים פחות לבנים.
הבטן נדבקת לגב, המנחה נדבקת לנעילה, והזמן לא נגמר. לפעמים צועדים אחורה בעמודים.
החזנים שם ראש גדול ומקריאים באמצע גם דברים של חנה סנש למשל ועוד.
לא מספיק התפילה שבסידור ?
אחרי הכנסות והוצאות אינספור של ספר התורה, אחרי שבית הכנסת כבר מלא לעייפה בכולללם,
וקמנו וישבנו אינספור פעמים,
אנחנו שרים בקול רם ומהדהד את אבינו מלכנו…. עשה עמנו צדקה וחסד… כי אין בנו מעשים.
התרגשתי.
זו היתה החוויה הכי מיוחדת בעיני.
ואז – המנהל מההייטק…… קם ומסתבר שהוא התוקע בשופר. התחיל לו טוב והמשיך קצת בפשלה…
אחרי כלללל האירוע כולו התבקשו כולם להישאר לערבית……
קמתי בחריקת כסא אחרי 3 וחצי שעות ועפתי כל עוד רוחי בי, בחזרה בדרך ארוכה ומייגעת
אל ביתי.
שנה טובה.
עכשיו לאכול לאט לאט….
עגבניות שרי, מים, עוד עגבניות שרי, כל העגבניות שרי במקרר, גמבה,
אורז ועדשים עם סויה.
מנוחה.
תיכף אצטרף לארוחה יותר גדולה ……
כמה מעניין היה, איזו חוויה, אני הולכת לאמץ צום על מים מידי פעם… מבטיחה.
תודה על שליוויתם אותי.
רונית, אני חושב שהקושי העיקרי ביום כיפור, למי שרחוק ממשמעותו הדתית, הוא שאין לאן לברוח ואדם צריך להפגש עם עצמו, ובינו לבין עצמו, זה לא תמיד נעים או מעניין. גם האכילה היא סוג של בריחה, במיוחד האכילה בשעות הערב הממלאת בד"כ יותר צורך נפשי מגופני. מנסיוני צום (עם שתייה) מביא בשלב מסוים לתחושת התעלות שנובעת בחלקה מהתנקות מרעלים ובחלקה מתחושת השליטה והיכולת לדחות סיפוקים
בקיצור, הכל ענין של עמדה – אם חושבים על הצום לא כעינוי וכסבל אלא כהתמרקות ונקיון כל הענין של אי אכילה זמנית הופך מעונש לזכות
נכון, אהוד, רואים שהתנסית.
אני מתחילה בענין, ומקווה להמשיך עם זה,
ככה מידי פעם לבריאות.
נראה מה יהיו הממצאים בסוף היום …
אהבתי לקרוא. לי היה נורא אגב:))
למה היה נורא, אומי ?
הצום או בית הכנסת ?
גם לי היה נפלא, הפעם החלטתי שאת כל היום אבלה בתפילה בבית הכנסת וסוף סוף הרגשתי את היום מצד המהות הנפלאה שלו, הרעב כל לא הציק לי, אפילו ההליכה לבית הכנסת(20 דקות הליכה)
דומה היתה קלילה יותר
מה שהפריע ביותר היה המזגן בבית הכנסת שהקפיא אותנו
אבל גם לזה היה פתרון – פתחתי חלון
וכשמלמעלה פותחים שער וכנגדו מלמטה פותחים חלון -אין יותר טוב מזה!
יום נפלא, רוניתי ,ותודה ששיתפת ברשימתך יפה
חנה, איזה יופי.
נשמע מקום טוב זה שאת נמצאת בו.
הי רונית, חוויה לקרוא את החוויה שלך. לי אין בעיה עם צומות כי אני מאלה שצריכות להזכיר לעצמן לאכול או לשתות ובכלל, אגלה לך כאן שאף אחד לא ישמע שבכל שנות בגרותי לא בדיוק צמתי מהסיבות הרגילות.
כשילדיי היו קטנים הייתי אמא במשרה מלאה פלוס עבודה כזו שתשאיר אותי להיות גם אמא כך שפתאום גיליתי שיש יום אחד בשנה שאני יכולה להיות מלכה. מלכה מורעבת בעלת יכולת תזוזה מינימלית אבל מלכה. לא מאכילה, לא מנקה ויכולה כל היום לנוח במיטה. אז בשבילי יום כיפור היה יום האם. מכאן ודאי תביני שזה לא היה יום אהוב על אב ילדיי, אבל מה שהכי מעניין הוא ששני ילדיי הגדולים שראו תמיד אמא צמה, בחרו השנה לצום ואף עמדו בכך בהצלחה. לצערי אינני שותפה לשמחתם כיוון שכאמא, לא טוב לי לדעת שכלום לא נכנס לבטן שלהם, ובכלל הצלחה שכזו עלולה לגרום לאנורקסיה אצל בנות צעירות אז לפני התחלת הצום עשיתי הרצאה לחבר'ה על חשיבותה של התזונה להתפתחות תקינה של הגוף תוך בקשה שאם יהיה להם הכי קצת קשה שיש, שיפסיקו מיד. אלף כי אני לא בית דתי ובית כי הם צעירים וזה לא בריא להם.
טוב, הנאום לא עזר אבל לפחות הייתה לי הזדמנות להזכיר שוב את חשיבות התזונה.
ואחרי הנאום שלי בבלוג שלך,
אשתף אותך החווית יום כיפור משלי…זוכרת אותי בערך בת חמש, הולכת עם חברות לבית הכנסת כדי לשמוע שופר (פעם יחידה נדמה לי שהייתי בבית כנסת בחיי) וביד שלי, לא פחות ולא יותר מאשר סנדוויץ גבינה ומלפפון חמוץ ביד. הקטע שאפילו לא ידעתי שאני עושה משהו לא בסדר. כנראה קצת מזעזע לקריאה אבל זכרון חמוד לאללה בעיניי.
הי סיגל.
סיפור חמוד על הילדה בת החמש עם הסנדביץ' ביד בביכנ"ס ביום כיפור, בטח לא מזעזע.
באמת היית צריכה את יום כיפור כל השנים ההן בשביל להיות יכולה לנוח במיטה ?
מזכיר לי קצת את העובדה שהרבה פעמים נעשים חולים (חלילה) בגלל שלא מרשים לעצמנו לנוח וליהנות מספיק כשבריאים,
אז המחלה מבצעת מחטף.
ואת מזכירה לי מישהי מאד קרובה לגבי ה"לזכור לאכול ולשתות"…
אני כל הזמן זוכרת ומאד רוצה לאכול ולשתות. .
תודה רונית על השיתוף. לא זר לי הרצון ללכת לבית הכנסת. לא צמתי, במילא אסור לי אבל היה יום טוב של הרהורים שקטים. אהבתי גם את קולם של הילדים המשוחררים (והוריהם השקטים שבבית)שנסעו על האפנים. לכאורה חילול הקודש אבל בעיני שבתון של הרחוב של המבוגרים ושיחרורו לטובת התמימים.
אני חושבת שמי שצם צריך לצום מהסיבות הנכונות ונדמה לי שהגעת לשם. בתחילה כשקראתי את התאורים חשבתי שצום בשביל לא לאכול זו לא סיבה מספיק טובה , אבל ההתבוננות למשל באנשים, הקריאה בסידור, השהייה בבית הכנסת, ואי ההתנכרות לצד הקצת דתי שבך שבי , זו כבר דרך.
הי מירי.
הצום שלי היה לחלוטין לא צום דתי,
אלא צום בריאותי על מים.
רציתי לנסות יום אחד כי הקיבה מאותתת לי כבר הרבה זמן.
במובן הזה הרגשתי סוג של רוחניות, כי התחברתי והקשבתי טוב יותר לגוף שלי, שבעיני הוא מורה דרך מאד חשוב.
בית הכנסת היה חוויה שונה מאד מבחינתי, רציתי ללכת לשמוע זמירות ולקרוא וללמוד קצת את התפילה מתוך עניין.
בית הכנסת עצמו לא היה חוויה רוחנית בכלל, אבל למדתי עוד כמה דברים על עוד חברה בתוך החברה הגדולה שלנו.
כתבי הקודש עצמם הם עניין אחר לגמרי.
הם מעניינים אותי לכשעצמם. הדת פחות וקיום המצוות דהיום הרבה הרבה פחות.
קיבלתי את ההבהרה…:)
תודה מירוש 🙂
אהבתי בנוסף את מה שכתבת, את ההתבוננות.
כן ההתבוננות גם היא מלאכת קודש , אם אמנות היא קודש ונדמה לי שכן…:)
בתור מופרעת אכילה, התקשיתי להגיב. אבל בכל זאת אני מגיבה שהיה כיף לקרוא ואת נהדרת בהומור שלך וברצינות שלך ובהשתלבות שלהם. {}
לי נשמה !!!
מהזה "מופרעת אכילה" ?
לאכול בתיאבון זו מופרעות ?
לא לאכול זו מופרעות !!
או כמו שאומרת חברה טובה, "לי אין הפרעת אכילה, שום דבר לא מפריע לי לאכול :))"
אבל אצלי הקיבה מאותתת שנים ואני עושה בה שמות.
מידי פעם מגיע לה שאתנהג איתה ואיתי יפה, באהבה אמיתית.
כבר היום חיללתי שוב, ועכשיו הבטן שלי נפוחה כואבת ועצובה..
עשיתי לה מדיטציה ואמבטיה ועכשיו אני שרה לה שירים 🙂 היא תינוקת.
תודה כל כך על מה שכתבת לי, מתוקה.
אני יודעת שניפגש בחגים, יכול להיות שיותר מפעם אחת, על עגבניות שרי או יותר מכך. ועם פרנסואז אולי 🙂
"אצלי הקיבה מאותתת שנים ואני עושה בה שמות" – בדיוק לכך כיוונתי, וכל זה כי הפריעו לי לאכול בנעוריי!
ליקה,
אני יכולה להבין את זה. לגמרי.
אני הייתי רזה שדופה בילדותי ונעוריי אז תמיד אמרו לי לאכול המון, ניסיתי דיאטות השמנה עם עוד חברה שדופה מאז, וכלום לא עזר.
היינו אוכלות קערות שלמות של סוכריות M&M, כף שמן, כל מיני כאלה, ואחרי הארוחות שוכבות עם רגליים למעלה, כל מיני שיטות, ונשארנו כחושות.
הבעיה היא שהמשכתי את זה גם בשנות העשרים והשלושים שלי, עד שהקיבה התחילה ללחוש ואחר כך בקול יותר רם.
אוכל והיחס שלנו אליו – אחד הדברים שהחקירה שלהם יכולה להביא למקומות מאד עמוקים בפנים.
לפעמים גם למקומות מאד רעבים :))
בתיאבון – כי זה צריך בכל מצב.
עדשים עם סויה נשמע טוב אממממ. הולכת לנסות את זה.
ניסית, יעלה?
מה הממצאים ?
אני התכוונתי לאורז עם עדשים ורוטב סויה, המאכל הכי פשוט להכנה.
קראתי את פוסט ובלוג האוכל שלך. מרתק.
אבל… כרגע אני שוב בצום על מים, נראה כמה אחזיק..
הי רונית!
פתאום בא לי לקרוא את הבלוג שלך אחרי עידנים, וגרמת לי להזכר ביום כיפור שלי: זוגתי הרבה הקונסרבטיבית גררה אותי לבית הכנסת. אני מוצאת את עצמי לידה, היא עטופה בטלית תחת כיפה, אני עומדת, יושבת, עומדת, יושבת… לקצב פתיחת/סגירת ארון הקודש עד צאת הנשמה. אפילו בתור מתאמנת ספינינג אובססיבית נשארתי בלי אוויר והתיישבתי לרגע. מיד חטפתי מבט זועם ופקודה להמשיך לעמוד מזוגתי שתחיה. כל זה לצלילי תפילה במבטא אמריקאי כבד, בכי תינוקות ליברליים ולחש דיבורים (באנגלית) של בני הקהילה מסביב, שהיה להם משהו יותר מעניין להוציא מפיהם מאשר התפילה עצמה. אבל לי, חילונית לא מתיימרת אסור לשבת לרגע! כל זה עוד לפני שהזכרתי שבתומי וענוותי קראתי והתרכזתי בכל טקסט התפילה, עד לרגע ש, אחרי שכל התפילה נאמרה בכל רם, הגיעו לפסקה אחת ויחידה בה התפילה הפכה ללחש/זמזום, ובה נאמר "סליחה על גילוי העריות"…ואז אני אומרת לעצמי, אם כבר היית גבר כזה לעשות מעשה מסוג זה ועוד לחשוב שתתנקה באמצעות יום הכיפורים, אז לא יהיו לך הביצים לפחות לבקש סליחה מה' בקול רם???
חומר למחשבה…
בקיצור, זוגתי ניסתה לקרב אותי לדת…
ומאז הספקנו להפרד.
הי סילביה !!
איזו הפתעה.
כתבת נורא מצחיק 🙂
בית הכנסת ההוא באמת היה קונסרבטיבי.
ממש מה שאת מתארת, והרבה היתה באמת קשוחה, מבט מזרה אימים, אבל אני חושבת שבגלל שלא רגילים לרבה אשה, אז אין לה ברירה, אלא לנקוט בקשיחות.
מאמרים מצחיקים פר סה לא כתבתי מזמן – מאז הוצאת הספר במרץ השנה.
אבל הנה מובאה מאחד האחרונים:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=14516&blogID=62
מה שלומך ?
(אפשר כמובן במייל או אחרת..)
שנה טובה באמת.