אני והעיר הקדושה הייטקיסטית לשעבר (ושוב וחוזר חלילה), כותבת הומור ושירה, שרה מקצועי, רוקדת. וגם בועות סבון
אחרי הכל –
יצאתי
להסתכל לאלוהים בעיניים.
העצים נכחו,
אולי ליטפו,
אני חיבקתי אוויר ורוח.
אז נולד שיר
והכל פרח מזכרוני.
אני והעיר הקדושה
אחרי הכל –
יצאתי
להסתכל לאלוהים בעיניים.
העצים נכחו,
אולי ליטפו,
אני חיבקתי אוויר ורוח.
אז נולד שיר
והכל פרח מזכרוני.
זה יפה מאוד רונית, אבל עד "חיבקתי אוויר ורוח". זוהי החוויה עצמה, והיא עוברת מן השיר בכל העוצמה, עם ההעזה של "להסתכל לאלוהים בעיניים" שהא פשוט להיות, שם בטבע, בנוכחות כמו זו שאת מתארת.
מה שאחרי, אולי לא ממש נחוץ. כבר ברור איפה אלהים (עצים, אוויר רוח). והבית האחרון – רואים שיש שיר ולא הכל פרח, עובדה – כתוב 🙂
מסכימה עם אמיר.
איריס
תודה, איזו איריס ?
הי אמיר, תודה.
בזכותך ביטלתי את השורה שאומרת שאולי זה היה הוא, ככה יותר נקי.
את השורה האחרונה אני צריכה ואוהבת.
הכל פרח – גם במובן פריחה.
"הכל פרח מזכרוני" — מאד מאד יפה.
אני עם אומי 🙂
אומי ולי יקרות, תודה 🙂
רוניתוש, השיר מאוד יפה. ויש לי עוד הצעה: לסיים ב"אז נולד שיר/והכל פרח" בלי 'מזכרוני' ואז באמת יש דו משמעות ל'פרח'. כי ברגע שאת אומרת 'מזכרוני' זה רק במשמעות: התעופף מן הזיכרון ולא 'פרח' במובן של פריחה. וגם הגירסה המקוצרת בסוף נשמעת לי יותר, אבל אני לא אובייקטיבית.. :).
ושנה טובה מאוד לך.
הי תלמה, תודה על קריאתך.
ה"פרח" במובן פריחה, הוא רק קריצה, ולא בדיוק עוד מובן, לכן אני משאירה "פרח מזכרוני", אותו אני אוהבת.
שנה טובה !
היי רונית
שיר אמיץ שפותח דלת לאידאל שיש לנו איתו שיח.
אני הייתי ממשיכה לספר על העצים שנכחו, על עלים שנכחו, על ריחות שדיברו… שיר נפלא… מזכיר את הכח של האינדבידואל.
להתראות שתהיה שנה מלאת חיבוקים.
להתראות טובה
כן, טובה,
הבנת אותי.
איזו מתוקה.
הפסקתי שם את התיאור,
כי שם זה גם הפסיק במציאות,
ברגע שעלה לי שיר בראש,
והתחושה "פרחה" מזכרוני.