אני והעיר הקדושה הייטקיסטית לשעבר (ושוב וחוזר חלילה), כותבת הומור ושירה, שרה מקצועי, רוקדת. וגם בועות סבון
[לשנה החדשה]
תראו אותם –
מוטלים על השביל.
יש למתוח הקפיץ – להתחיל ?
בתחילה נרעד ונפרפר בעווית,
אז נזכור שעלינו לקיים את הברית
ולחיות
עד שנתרגל
אל כל הדברים הסתומים בתכלית,
אל החושך,
האור שעומד ומביט,
אל הפחד
שנלמד לאמץ מבלי להכרית.
מועדים והולכים מזדקפים אל השביל,
עזובים לנפשם למראית,
מתקנאים בכל שנגלה לפניהם:
בפרי המבשיל,
בעץ המשיל,
בחושך עצמו,
בשבלול,
באור הקטן שמוביל.
ואנחנו, מביטים בפניהם לתמיד,
נפסע ונלך.
יפה, סוג של תפילה "שנלמד לאמץ מבלי להכרית"
תודה, לוסי.
מדובר יותר בתיאור מצב מאשר תפילה.
אם כי אני מבינה איך אפשר לראות את זה כך.