קערה מתנפצת, קערה חדשה

ישבנו ודיברנו, וזה היה סוג של סיוט מבוקר בשבילנו, שכן השיחה נגעה בפנים רבים
באישיותינו הסבוכות דאז, אני הייתי עדיין חסרה במיומנויות רבות אותן הצלחתי לרכוש בשנות עמל מפרך,
והמודעות לא היתה כשל היום.
גם התפאורה (והעונה) נוראת ההוד התאימה.

באחת ההפסקות שבין השיחות (היא באה עם חבר שלאורך כל זמן "השיחה" ביקר מצידו בכל מיני קונצרטים בכנסיות והשאיר אותנו הבנות לעינויינו הרגילים, מושך בכתפיו, "אם זה עושה לכן טוב, תבלו .."),
בעודנו מקנחות את אפינו, תולשות עשב דשא פה עשב דשא שם מרוב לחץ, ונוגסות בחשש בתאנה זו או אחרת (גם ניואנס כזה עלול היה במצב שביר כל כך של הענינים לשסות את החברה המאיימת בך ובהרגלייך),
סיפרה לי החברה של פעם, על הפסיכולוג הנודע ברונו בטלהיים.

כן, זו בדיוק היתה שיחה מהסוג שבו לא מטיחים בפנים, אלא מדברים בעדינות יחסית
ובסוג של רכות. רכות שרק היא יכולה ככה לחלחל עמוק, ומתוכה כל הברה נשמעת צלול מידי ורחוק.

בשיחה כזו, אנשים לא רבים, הם מדברים, ולפעמים זו בדיוק הבעיה וזה מה שעושה את הכל 
קשה עוד יותר…

אז היא דיברה גם נייטרלי (אבל לא חף ממניפולציה), וסיפרה על ברונו בטלהיים שהיה פסיכולוג אוסטרי נודע.

כשעבר לארצות הברית, טיפל בילדים בכל מיני שיטות מתקדמות וחדשניות.
והיה לו הוסטל לילדים מופרעים במיוחד.

ההוסטל היה באמצע הטבע, הילדים לא היו סגורים, אלא יכלו לשהות בחוץ, וקיבלו הרבה
תנאים והזדמנויות שלא היו מקובלים באותם ימים.
והיתה לו עוד שיטה אחת מיוחדת שעד היום אני זוכרת בעיקר כי לילך סיפרה:
ילדים נהגו שם להשתולל ותוך כדי גם לשבור צלחות, לשבור קערות אכילה, לשבור גם כוסות.
כל דבר שניתן לשבור, למעשה, הם שברו.
דרך אנושית ומובנת למדי עבור אדם שלא גדל בסביבה מאפשרת, שאין לו גבולות, או שהתחימה שלו
רחבה מהנורמטיבי,
כי גבול הוא אולי סוג של בועה, ולאו דווקא בועה שלילית של בריחה,
אלא בועה חיובית, בועה של אהבה.

כשאתה מוקף בבועה ענקית של אהבה, לרוב אין לך הרבה צורך לנפץ אותה או בועות אחרות
לידה, כי אתה מוכל. יש לך החזקה.

אפשר לומר שסביר שתהיה בונה יותר מאשר הורס.
למה?
כי כבר ניתנה לך האפשרות להרוס. 
בקטן יחסית, עשית זאת, והאובייקט המטפל שרד,
פחות או יותר, או שדמות מחליפה כלשהי עשתה זאת בשבילך, או כל פתרון אחר.
אולי למדת בדרך הקשה, או שבנית בעצמך את העריסה המגנה שלך.

על כל מקרה, הילדים ההם היו שוברים קערות.
ובכל פעם שקערה נשברה, היא היתה מוחלפת מיד בקערה אחרת. ללא אומר.
אלה היו הכללים.

ילד שובר קערה, אין דרמה, אין תגובה על השלילי.
מביאים קערה חדשה.
ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב.
ושוב.

מה זה מוסר ?
אולי את זה – ילד, אתה יכול לשבור קערה, אבל לא את העולם.
העולם ישרוד אותך.

אז לילך סיפרה קצת ואני הקשבתי.
אחר כך שוב חזרנו אל הכאב.

בכינו, קינחנו, אכלנו עוד תאנה ארורה.
כשכבר אפילו העשב לא היה יכול לסבול יותר,
חזר החבר שלה מהבילוי הנזירי שלו,

הם נצמדו.
אמרנו שלום לילך ואני,
וזהו.

מאז לא נפגשנו באופן יזום,
והיתה זו אחרי הכל הקלה גדולה.