שמיכת מגן

כשאת לצידי 
הכל שקט, דומם ומסודר.

לפעמים קצת יותר מדי, 
וחסר ריגושים.
(באמת שרק לעיתים 
 רחוקות).

כשאת יוצאת, 
לכמה שעות, 
חשוב לי אותך לעטוף 
ב"שמיכת מגן וירטואלית" 
מכף רגל עד ראש.

זאת אני עושה בנשיקה 
על השפתיים, 
ומקווה שהיא זורמת 
לך בדם 
לכל הכיוונים.

כשאת מגיעה בסופו של יום, 
נפרק המתח, 
רפים געגועים. 
הנה עוד יום עבר 
כשהליכת הבוקר 
הפכה לחזרה 
בשלום.

שעות הערב והלילה 
מקרבים אותנו 
איש לאישה 
ואישה לאיש.

יש איחודים בשעות האלה, 
איחודים בלעדיים 
רק לנו.

ויש לך גם, לפעמים, 
צורך במרחב אישי.

מה? לא היה את כל היום 
בשביל זה? 
היה, אבל…

ידידה רחוקה אמרה 
לזה שאיתו נישאה, 
שבוע לפני החתונה: 
"אני רוצה שתבטיח לי 
 שמתי שארצה – אוכל לפרוש 
 לחדר השני, 
 לסגור את הדלת, 
 ולעסוק בענייני!"

האיש החכם אכן הסכים, 
והכל היה יופי 
עד ש"פרצו" הילדים.

לפתע הפך 
ל"סופר רגיש", 
ו"איפה הקדשת תשומת לב 
  קטנה גם אלי?"

סוף טוב לא היה לסיפור הזה, 
אבל את ואני 
השכלנו שלא ליפול 
למלכודת דבש 
של סחיטה רגשית, 
שקורצת כל יום, 
כל שעה.

תמכנו איש באישה 
וביחוד אישה באיש 
בזמנים קשים וגם בקלים.

הנה, לפני שלושים דקות, 
שוב יצאת, ואני חסמתי 
את הדלת כדי 
שלא להפסיד את אקט 
"שמיכת המגן".

אלוהים יודע  
למה הבוקר הזה 
נדמה לי שזה לא יספיק.

מהר מהר צריך 
למצוא עוד אמצעי הגנה.

אוי, טמבל: 
הרי את זה אתה עושה 
בדיוק כעת!