רשימותיו של מעריץ נשים שפוט שלה ושלהן
אני עולה הבוקר על הגל בעקבות שולמית וסבינה:
16.10.1950:
אוניית "צים" "נגבה" נקשרת לרציף בנמל חיפה.
על סיפונה, בין היתר, אמאבא + תינוק בן 13 חודשים (והילד הזה הוא אני) – מסיימים מסע בן 5 ימים ממרסיי ואת מהלך ההגירה ההזוי משוויץ למדינת ישראל.
לא היינו פליטים, לא חיכו לנו שוטרים בריטיים, לא גורשנו ואף אחד לא כפה עלינו את ההגירה.
(בעצם עלי כן כפו, כלומר לא שאלו לדעתי…).
אבא היה ציוני בכל רמ"ח איבריו:
חבר "השומר הצעיר" בוורשה, נרשם לבי"ס "מקווה ישראל" בשנת 1938, וב- 1.9.1939 ברח מוורשה המופצצת לקיבוץ הזמני בליטא. בהמשך הביאה אותו הבריחה עד לקצוות סיביר.
אמא נולדה וגדלה בשוויץ, לשם הגיע אבא כחולה שחפת לצורך ריפוי.
ההיתה ההגירה שלנו "כדאית"?
אינני יודע.
מבחינתי כיום – אני מזדהה עם אימרת הסיום של שולמית בפוסט הרלבנטי שלה:
"וכל השאר עוד לא ידוע".
איזה מסע. מוורשה לליטא לסיביר לשוויץ למרסיי לחיפה.
יש כאן סיפור מרתק.
שחרר עוד פרטים, חנוך.
אוקי, שחר:
אשחרר עוד בעתיד, בכפוף למוטו העיקרי של הבלוג הזה.
לא יאומן, חנוך.
גם המסע של הורי התחיל במרסיי ושם גם אני התחלתי…
מסעות היהודים כואבים כסרק הגוף במסרקות ברזל
עוד לא תמו המסעות, שולמית
ומסרקות הברזל ימשיכו עוד לחרוש זמן רב.
חנוך, איזה מסע…אם אקח אמריקאי ממוצא, אולי הוא נסע במכוניתו מקסימום אל העיר הסמוכה ולא יותר. יהודים לעומת זאת, מטולטלים בין מדינות לקווי רוחב ואורך שונים- איזו קארמה קשה זו?.
אינני יודע מה לגבי "קארמה", תמי.
אני חי בתחושה שכבר מזמן "אבדה תקוותנו."
רב הנסתר על הגלוי בספור שלך, תמשיך אותו?הספינות האלו מעוררות בי קנאה וגם החיים האלטרנטיביים של מהגרים, אני נולדתי פה והורי והורי הורי, בילדותי המצאתי לי ספינות מעפילים והורים פרטיזנים..
אמשיך גם אמשיך.
חנוך, מה הקצרנות הזאת? תרחיב!
אני נכנע לדין התנועה וארחיב בהמשך, סבינה.