בננות - בלוגים / / סבתות אשכנזיות
רשימותיו של מעריץ נשים
  • חנוך גיסר

    בן 61 למניינם. תוצרת שווייץ (ממשפחה פולנית). אב לארבעה + 5 (נכדות). תושב הפריפרייה - גן יבנה. בדיוק לפני העלייה לכיתה א'' בוטל זרם העובדים בחינוך, ונותרתי חריג בבי"ס בורגני. תיכון פוצל לשניים בעקבות הערכה שגוייה של הנהלת הגימנסיה (הפסידו אותי לתיכון פרטי לנמלטים). דור שני ל"השומר הצעיר", ואב לדור השלישי (גם בשמוצ וגם בסלולרי). נחלאווי מפוצל אישיות: גיוס בשנת 67, ושירות בהיאחזות בשטחים המשוחררים (מאחריות). עריק מ"הקיבוץ הארצי" ל"איחוד הקבוצות והקיבוצים". סוכן נסיעות בדימוס. עצמאי במיל. כל חייו הובל והושפע על ידי נשים! (והיום הגיע הזמן לפרוט על אהבה זו).

סבתות אשכנזיות

קראנו כאן בזמן האחרון דברי הלל לסבתות בולגריות, ובצדק.
אם לעשות הכללה גורפת – סבתות שלא מעדות אשכנז תמיד הצטיינו בחום בלתי רגיל כלפי הנכדים/ות.
אנחנו, פולנים במובן הרע של המילה (כי בעצם אין למושג הזה מובן טוב) תמיד היינו תוצר של הורים מתוסבכים. חלקם מוכי שואה וחלקם יוצאי בתים רבי סודות אפלים, אלה שמחביאים כך "שהשכנים לא ישמעו."

את הסבים שלי לא זכיתי להכיר:
אבא של אבא נרצח בשואה.
אבא של אמא נפטר מהתקף לב בגיל 58.

את הסבתות שלי זכיתי גם זכיתי להכיר:

אמא של אבא, סבתא רגינה, שתי צמות ארוכות מעטרות את ראשה ככתר.
סבתא רגינה – אישה חזקה, מלכה גם ללא כתר הצמות.
ביד ברזל ניהלה את משפחתה ואת מפעל ייצור החליפות בוורשה.
אסרטיביות ורגליים על הקרקע הנחו אותה תמיד והערכתה לגברים במשפחה היתה נמוכה.
הערכים המובילים שלה לגבי ילדיה, אבא ואחותו, היו השכלה, אי קבלה מוחלטת של שקרים והאלהה של עצמאות עסקית (לעולם לא להזדקק לעזרה של אף אחד).
ב- 1.9.1939 ברח אבא מוורשה לליטא ומשם עד לקצה סיביר הגיע.
סבא חזקל (אבא של אבא) נלכד באקציה ונרצח בתחנת ביניים בדרך לטרבלינקה.
סבתא רגינה נשארה עם ביתה, דודתי סטפניה (כתבתי עליה פעם "יש לי דודה, אייזן דודה") בגטו וורשה.
מסבתא רגינה שאבתי את כל סיפורי השואה.
אבא לא רצה לדבר ולספר, אך היא היתה מושיבה אותי על הספסלון הירוק (עדיין ברשותי היום) ומספרת בלי סוף. כשהבינה שאני לא רק שומע, לא רק מאזין, אלא גם מקשיב – הביאה בפני את הנוראים שבסיפורים ואני התמכרתי. עד עצם היום הזה אני צופה אובססיבי בתמונות ובסרטים תיעודיים ממלחמת העולם השנייה – כמה שיותר אנשי SS וכמה שיותר תאי גזים – כך גדלה האובססיביות הזו ומפרנסת את עצמה.
שני סיפורי גבורה של סבתא רגינה:
1. יום אחד, בגטו, עברה עגלה שלכדה ילדים למשלוח. גברתן אוקראיני עומד ו"קוטף" את הילדים ברחוב הראשי. ברגע שהעלה את דודה סטפניה (בת 12 בערך) על העגלה – קפצה סבתא רגינה על העגלה, תלשה את ביתה מידיו, אספה אותה אל חיקה וסטרה על פניו בחוזקה. הגברתן הוכה בהלם של כמה שניות, מה שאיפשר לסבתא רגינה להימלט ולהיעלם בהמון.
2. אחיינה של סבתא היה, בזכות מראהו הבלונדיני, מבריח הנשק הראשי למחתרת היהודית שהכינה את עצמה למרד הגדול.
באחת מגיחותיו לצד הפולני של וורשה – סידר לסבתא ולביתה מחבוא אצל משפחה נוצרייה.
הן הצליחו להימלט, הגיעו לאותה משפחה ובמשך למעלה משנתיים חיו בתוך ארון בגדים.

סבתא רגינה ודודה סטפניה היגרו לישראל בשנת 1957, לאחר שסבתא דאגה שביתה תלמד רפואה קודם לכן ("צריך מקצוע ביד").

אמא של אמא, סבתא גניה, מטר וחצי של יופי משולב בפגיעות.
משפחתה היגרה מפולין לשוויץ לפני מלחמת העולם הראשונה.
היא בפירוש לא הייתה דומיננטית במשפחה.
אף אחד לא היה דומיננטי. כל תשעת האחים והאחיות נפוצו לכל רוח.
נישאה לסבא מנדל, בעל חנות שעונים ברובע העתיק של Biel/Bienne, עיר שלווה על קו התפר שבין האזור דובר הגרמנית לאזור דובר הצרפתית.
סבתא גניה – עקרת בית ואם לאמא ולאחיה, תלוייה לפרנסתם בחנות השעונים של סבא.
סבא מנדל היה טיפוס קליל שלא ייחס לאחריות המשפחתית משמעות רבה מדי. הרבה לשוטט ביערות, לכתוב שם שירים ולקרוא את היינריך היינה.
עד היום אינני יודע ממה נבעו מעשי גילוי העריות (סודות שנחשפו בפני רק לאחר מות אמא) שעשה אחיה של אימי, דודי, באמא ולאחר מכן בביתו, בת דודתי.
בכל פעם שאני מגיע ל Biel/Bienne לפקוד את קברו של סבא מנדל – אני מסתובב כסהרורי ברחובות, מנסה לקלוט מהאוויר מה קרה שם, היכן הייתה נקודת התפנית וכיצד הוסתר הכל במשך עשרות שנים.
מנסה ולא מצליח, ובכל זאת נמשך לעיר הזו ובה מרגיש את השלווה האולטימטיבית ואת תחושת השייכות החזקה ביותר (באופן אירוני – בעיר הזו אני גם רשום במסגרת אזרחותי השוויצרית).

סבתא גניה הצטרפה להורי ואלי בהגירה (על האונייה "נגבה") לישראל ב- 1950.
כעבור שנה חזרה לשוויץ. הגירסה הרשמית (שלא תמיד חפפה במשפחתנו את האמת) סיפרה ש"היא לא הסתדרה עם החום והמנטליות."
ניסיון שני לחיות עימנו כאן נכשל גם הוא והיא חזרה לשוויץ וחייתה ליד בנה בז'נבה.
כשנפטרה ממחלת הסרטן ב- 1974 נסעה אמא להלוויה.
רצה הגורל (או כל מושג חליפי אחר) שבאותו יום נפטרה יהודיה נוספת בגילה.
למחרת ההלוויה הגיע נציג של הקהילה היהודית והתוודה על טעות נוראית – החלפת הנקברות בשתי ההלוויות.
אמא קברה את סבתא גניה פעמיים תוך שלושה ימים ומהטראומה הזו לא התאוששה עוד לעולם.

אז כמו שכתבתי בהתחלה:
לא סבתות בולגריות חמות, לא זכרונות מתוקים מדי,
אך גם לסבתות האשכנזיות שלי, רגינה וגניה, היו עלילות משמעותיות.

8 תגובות

  1. טובה גרטנר

    מדהים
    החיים הם הספרות
    לא חשוב אם מסתכלים הסיפור מגיע , רק תריך להביפנימה
    הסיפור שלך הוא מעבר לסיפור, הוא רומן
    להתראות טובה

    • צודקת, טובה:
      בתוכנו נמצאים הסיפורים היפים ביותר והנוראיים ביותר.

  2. אוי חנוך, כמעט כל ההיסטוריה של עם שלם מגולגלת בסיפור האישי הזה…נורא.

    • אני כבר לא יודע מה יותר נורא כאן – ההיסטוריה של העם או הסבל האישי.

  3. חנוך, בפוסט הקודם שלך ("מצטרף לשייטת"), בקשתי שתביא עוד. ומה הבאת.

    מרתק.
    רגינה וגניה. כתבת שלד לתסריט.
    כל הכאב והעוצמה באישיותן.

    ואם כבר החיבור בין רגינה לאימי השואה, גם לי יש רגישות לעניין. סבתי רוזה, עליה השלום, הגיעה מרודוס דרך בנגזי לחיפה. אח"כ הסתבר שאת אמה, רגינה, אבדה באוושויץ.

    • מאוד מרגשת ההתחברות שלך,האסוציאציות המיידיות ואפילו השם המשותף שמצאת!

  4. נורא הסיפור על גילוי העריות, בזמן שסבא כתב שירים ביערות.

© כל הזכויות שמורות לחנוך גיסר