הפוך קטן ודי חוקרת וכותבת אקטיוויסטית

בשבת קראתי את הכתבה בעיתון "אני מתחרטת שאני אמא", על מחקרה של ד"ר אורנה דונת על נשים שמתחרטות על כך שילדו.*   לא ברור לי מדוע בחרה החוקרת להתמקד בנשים בלבד. זאת אומרת, ברור לי שהלחץ להוליד ושהטענה שהורות מהווה המצב הטבעי אם לא הסיבה הבלעדית לקיום, מופנים ככלל הרבה יותר אל נשים מאשר אל גברים. ובכל זאת, אני חושבת ...

פעם, כשהייתי עוד באמצע אחת משנות האבל שלי עבור הוריי, פגשתי באקראי איזה חבר משפחה. שמעתי שלאחרונה הקים ישיבה ובית כנסת באזור. "מדוע את לא באה להתפלל אצלנו?" הוא שאל. עניתי לו, "כי אני אומרת קדיש, ולא חשבתי שתסתכלו בדבר בעין יפה." הוא חיך וגם החמיא לי על "האינטואיציה הטובה שלי" ואז שאל אותי מה אני עושה עם עצמי בימים ...

  "All one's life as a young woman one is on show, a focus of attention, people notice you. You set yourself up to be noticed and admired. And then, not expecting it, you become middle-aged and anonymous. No one notices you. You achieve a wonderful freedom. It's a positive thing. You can move about unnoticed and invisible." Doris Lessing, ...

יש סצנה בסרט בילי אליוט, שולית לכאורה וקצרה למדי אך אמירתה עמוקה בעיני. היא היחידה בה מופיעה אמו המתה של בילי. בילי הנער ניגש למקרר, פותח, מוציא קרטון חלב, מרימו ומהר גונב ממנו כמה לגימות. והנה, בקצה עינו, אמא שלו, ישובה ליד שולחן המטבח, נוזפת בו קלות על שהתעצל ולא הלך והביא כוס. ככה זה כשאמא שלך מתה. את נזכרת ...

לאחרונה, בדרך לעיר, גיליתי שכלל לא הערכתי נכון את מידת החמה. בדיוק עברתי ליד בודקה למכירת כובעים. "עד איזה שעה אתה פתוח?" שאלתי את המוכר. אחר-כך הוספתי בקול נמוך שקצת מתבייש בעצמו ובכל זאת "כי אין לי כסף איתי ואני ממש צריכה כובע עכשיו…." א-קיצור, האיש נתן לי את הכובע (ובינתיים התקשרתי לבתי ובהמשך היא העבירה אליו את התמורה). זהו ...

כבר אמרתי שאני מבלה שעה וחצי כל בוקר טובעת בים מלא כריכים. זוגתי משתגע מזה לפעמים ואפילו אני שואלת את עצמי מדי פעם – למה? הנה כמה תשובות:   1. יש הרבה אימהות שמבטאות את האהבה שלהן דרך הבישולים. הבעיה שלי היא שכלל אינני יודעת לבשל. עם סנדוויצ'ים, לעומת זאת, אני מרגישה יחסית ממוקמת בליגה המתאימה….   2. אם אני ...

(כזכור, הפוסט הקודם עסק בביקורת על ספר שסיפר על ילדה קטנה בשם נועה המתארת מנקודת מבטה איך זה להיגדל על-ידי אמא ש"תמיד ממהרת" ועמוסה, בין השאר, בהכנות לצורך יציאתה למשרד; בביצוע מטלות הבית; בטיפול באחיה הקטנים; בישיבה מול המחשב; בבהייה בחדשות; באכילת סלט (גם לאכול זה אסור?); ובעיקר, בדיבורים בטלפון. בתוך כך, מדי יום, מכינה אמא לנועה לארוחת הבוקר בגן ...

אזהרה: כאן לא ביקורת על ספר – את הספר טרם הצלחתי להשיג (בשלושה חנויות ספרים, מזמינים לי אותו). אם כן, למעשה, הרשימה הבאה מהווה ביקורת על ביקורת על ביקורת על ספר.       ניתן ללמוד הרבה מן ההערות הנזעמות שהניבה (הגרסא האינטרנטית של) הביקורת של אנה הרמן על ספרה של הדסה יובל, "אמא שלי תמיד ממהרת" (10.10.14). כמוסבר שם, ...

  מר-חשון הגיע ואיתו מקבץ של ימי הולדת במשפחה שלנו, כולל זה של הכמעט-בן-תשע, לקראת סוף החודש. הוא סופר את הימים וככל שאלה עוברים, כך גדלה מידת ההפצרות שלו שנקנה לו חרדון. אוי ווי. "ולו היינו מביאים לך חרדון, איזה שם היית נותן לו?" שאל אב הבית. הילד כמעט קנה אותנו עם תשובתו – גליליאו.    

 במהלך שנת האבל עבור אבי, כשהייתי הולכת לבית הכנסת כדי לומר קדיש, במיוחד בתפילת מנחה של שבת, התיידדתי עם אישה מבוגרת ועד היום אני משתדלת להגיע לשם כדי לשבת לידה ולהראות לה את המקום בסידור ולעזור לה לקום ולשבת וכו'. לאחרונה לקחתי איתי את הבן חמש וגם איחרנו אבל חשבתי לנכון ללכת בכל מקרה. כשהגענו ראיתי שהתפילה כמעט הסתיימה אז ...