הפוך קטן ודי חוקרת וכותבת אקטיוויסטית
פיגוע כמו זה שהיה אמש מעלה כמה שאלות, למשל, האם מן הראוי לתת לו לקטוע את רצף הכתיבה כמו החיים. את רוצה לומר לא! צריכים להמשיך הלאה! אך קשה לדעת אם אין כאן רק תירוץ להמשך התנהגות אפאטית ואנוכית. שאלה אחרת היא האם להודות בפומבי על התחושות שמעוררים פיגועים במיוחד מן הסוג שהיה אמש, מחבל מתחפש לסתם נהג בכוונה תחילה להרוג סתם אנשים מן הסתם טובים באמצע הדרך? פיגועים מעין אלה היוו פעם שיחת היום כשעוד גדלתי בדרום אפריקה על המאבק שהתנהל שם נגד משטר האפרטהייד. היינו מכנים אותם פיגועים ממין המשרתת-מכניסה-רעל-לאוכל-של-הילדים. חשוב לומר שבפועל לעולם לא ארע הדבר בדרום אפריקה, ארץ שתופת אלימות גם היא, אך נראה לי כי הדוגמא עוד מצליחה לייצג מעשי חבלה שכל כוונתם לפגוע ממקום עמוק בפנים ואין מקום לברוח מהם. האם כתיבה על הפגיעות וחוסר האונים שאני חשה הבוקר מהווה עוד נקודת ניצחון עבור הטרוריסטים שכל כוונתם ככה אומרים לנו היא לזרוע terror הרי הוא פחד נוראי?
אני לא יודעת אומי, נראה לי שאין פה ניצחון לאף אחד בכל מקרה, ואינסטינקטיבית לא נראה לי שהדחקה והתעלמות הן דרך טובה יותר. ומשום מה הסוג הזה של פיגוע מחריד במיוחד.
תודה, לי.
השנאה הזאת, בעיניי אין לה פיתרון ממשלתי, זאת מסקנתי , אתמול הייתי בעיר ועברנו בטעות ברובע המוסלמי עם האוטבוס וזרקו עלינו נפץ, ונשמתי שנאת תופת שעשתה לי רע ואז הפיגוע הזה הגיע והויכוחים הרגילים, והערכתי אתכם שחיים בעיר הזאת.
לא אני אישית לא מאמינה בפתרונות מדינים, אני מאמינה שזאת אנרגיה לא טובה שלא קשורה לממשלות ושום הסכם לא יפתור אותה ועושה רק את שלי , מנסה להרבות טוב. זהו.
אומי, שאלה מטרידה – האם הנטייה שלנו להמשיך בשגרה כאילו כלום היא איזה סוג של נצחון, או שלהיפך, סוג של אטימות ובריחה ואדישות.
אני באמת לא יודעת – מה שדיי ברור לי זה ש:
1. הרגשות מתקהים ואנחנו מגיבים יותר במתינות מכפי שהיה פעם.
2. גם אם זה לא נשמע "ראוי", זה נראה לי טבעי, כחלק מההגיון הקיומי הכי בסיסי. אי אפשר לחיות כח הזמן את המתח והחרדה.
3. זה בא בגלים. לפעמים אני מרגישה מעורבת יותר, מודעת, מגיבה, ולפעמים אני נאטמת ומרוחקת.
4. חזרה לסעיף 2.
והלוואי שיהיה פה סוף סוף שקט. שלווה.
2.
אמן סלע.
מסכימה עם אביטל להמשיך להרגיע. אבל אי אפשר שלא לחשוב שהפתרון יהיה להסתגר מהם.