ציפיות

אבי תמיד נהג לומר לנו שלא כדאי לדאוג שהרי אי אפשר לצפות את העתיד ולדעת מה יהיה מימיילה ולכן חבל על כל המאמצים שמשקיעים בדאגות.

הוא גם הצטיין ברציונליזציה למפרע – זאת אומרת, בהמצאת כל מיני הסברים מדוע מה שקרה בסופו של דבר לטוב ולרע הוא למעשה לטוב.

יש לציין כי בשני המקרים דאג אבי ליישם את הדברים יותר בקשר לאחרים מאשר לו עצמו ובכל זאת, אנסה עתה להדגים את דבריו בקשר למקרה שקרה לי:

הציפיות והדאגות:

פעם אחת, לא לפני זמן רב, נסע בן זוגי למקום רחוק ונעדר מן הבית לזמן ממשוך. נורא פחדתי שכאשר הוא יחזור הוא רק יישן ושוב ייפול עלי הכל, כולל המאוס עלי מכל — המשמרת בוקר – אותה השכמה על-ידי הילד התורן בסביבות החמש בבוקר וכן בילוי יתרת היום בתוך ענן של עייפות.

הציפיות מתבדות:

סוף סוף הגיע היום הגדול ונסעתי עם הילדים לאסוף אותו משדה התעופה. בדרך עצרנו לקנות מסטיק כי הרגשתי אני נרדמת מאחורי ההגה. כשהגענו וראיתי אותו רציתי לכעוס אך נמסתי ושמחתי לקראתו השזוף והגבוה והשלי.

גם המתנות שקיבלתי עשו את שלהן.

חזרנו הביתה וירד הלילה והנה האיש לא ישן בכלל!

לילה שלם (בארץ לפחות, בקליפורניה מדובר ביום שלם). ניסה בכיוון הזה ובכיוון הזה. בכרית ההיא ובאחרת. בשמיכה ובלי. לא הצליח להירדם. שלוש פעמים לפחות העיר אותי הקטן על-מנת לינוק ופעם אחת תוך סיוט כאשר צעק אופו הקוקולם (איפה השוקולד) ופעם אחת קמתי כשהתבקשתי לתת חיבוק פוסט-פיפי לאחת הבנות ובכל פעם שמתי לב שבן הזוג עוד ער.

רק לקראת עלות השחר הוא נרדם ואז כבר ריחמתי עליו ועשיתי עצמי את המשמרת בוקר.

רציונליזציה:

אמנם עודני חיה עמוק בתוך הענן האמור, אולם עכשיו, אחרי שבן הזוג ראה מקרוב ובצורה בלתי אמצעית מה עובר עלי בלילה מן המניין, לא ניתן אלא לצפות לכך כי לא הרחק היום (ובקליפורניה, הלילה) והוא כבר ייקח ממני אחת ולתמיד את משמרות הבוקר האלה.  

ציפיות!