לאחרונה נוכחתי בכנס על נשים ושינוי חברתי ושמעתי את חנה קהת מדברת. בין השאר, היא ציינה את ילדותה בלב מאה שערים וזאת כניגוד להקצנה שבדרישה להפרדה בין המינים הנהוגה היום פתאום כבר בקרב פעוטות. "עד גיל עשר בערך, היינו תמיד ביחד", היא תיארה. "היינו הולכים להפגנות 'שאבס' ביחד בשבת אחה"צ, ובשמחת תורה היינו נכנסות לעזרת הגברים בבית הכנסת, והייתי גם משחקת כדור-רגל עם הבנים על המגרש – הייתי טומבוי כזה." גם אני, כמובן. זאת אומרת, גם אני הייתי טומבוי כזה ופתאום אני תוהה אם להיות פמיניסטית זה סופה של כל טומבוי כזה? בכל מקרה, הנושא נראה לי ראוי למחקר מן הסוג של האיגנובל. במחשבה שנייה, תמחקו את כל מה שכתבתי! לכו תדעו מה יקרה אם יגלו שהדבר אכן נכון — עוד רגע יקשרו את הטומבוייזם לאיזה גן אותו ניתן לזהות כבר בשלב ההריון והנה עילה יפהפה להפלה מלאכותית והופס התפטרנו מן התנועה הפמיניסטית כולה!
היה
גם לי היה
נכנסתי יצאתי
היום גם
והם לא יכולים עלינו, קשה לגברים שם, משהו משבש את דעתם
להתראות טובה
שנון אומי מה שכתבתי
היי טומבוי גאה ותני להם בראש:)