הפוך קטן ודי חוקרת וכותבת אקטיוויסטית
חברה שאלה אותי מתי את כותבת, לאור העובדה שזה זמן לא כתבתי, כשאת עצובה? כשאת שמחה? כן, כן, כשאני עצובה אז לפעמים הכתיבה היא הדבר היחיד שעוזר לי אבל בדרך כלל גם אין לי כוח לכתוב. וכשאני שמחה, כן, אז אני יכולה לכתוב ולכתוב, בשצף-רצף, ועם חיוך מטופש על הפרצוף, אבל דברים חסרי טעם ורוח שסופם השכיח להישלח לפח האוויר. אבל כשאני כועסת. אוי כשאני כועסת. כמה אני אוהבת לכתוב כשאני כועסת. המילים הכי יפות שלי המצאתי כשאני כועסת. וככלל אני נוטה למחוק אותן בערך שלוש דקות אחרי שהועלו לכאן, עם הזנב בין הרגליים, לא ממש מתחרטת אך חסרת אומץ אולי. רק כאשר אני מאד מאד עסוקה כמו עכשיו תלויה נחנקת בין הגבלות זמן לא לי שכפו עלי אחרים שאין להם מושג מה הפכו אותי, אז אף פעם אינני כותבת. חוץ מרק רגע אחד כמו הרגע הזה שאני גונבת מעצמי במעין ניסיון נואש להוכיח לי שאני עדיין קיימת.
ותודה לשירה שלנו שהסכימה לקרוא את טיוטת המאמר שלי ובתוך כך גם הזכירה לי לנשום וניתן אולי לומר שרק בזכותה אני כותבת:))
אוי אומי, כולנו צריכים לזכור לנשום. הדבר הכי פשוט והכי מסובך. בגלל זה. ואפרופו כעס – מאיה בז'רנו כתבה – "הכעס הוא יופי".
נשיקות.
אומי, הרבה שאלות שאלת כאן. למה אנחנו כותבות ומתי הכי טוב…והשורה האחרונה. אני איתך.
לא בטוח שאני במיטבי כשאני כועסת…למרות שכעס הוא "דרייב" רציני
תודה לוסי, זה עוזר:)