לפני מות

הוריי גססו על פני שנים בעוד החיים שלי ושל אחיותיי פחות או יותר הסתדרו סביבם, ולמרבה האירוניה, זאת הסיבה שלא ממש נפרדנו מהם אלא הם מאיתנו, לאט לאט הלכו ונסוגו מפנינו, מול העיניים. עם חמי, לעומת זאת, נוצר חלון של זמן בין החיים לבין המוות שבו ניתן היה לברך בשלום. אני עצמי הצלחתי לבקש ממנו סליחה ומחילה ולהודות לו על כך היה the most wonderful father-in-law there ever was ולומר לו שאני אוהבת אותו ותמיד אוהב אותו. יש בזה נחמה לא מעטה.