ים סרגסו הרחב ג'ין ריס

                         ים סרגסו הרחב ג'ין ריס 
אני זוכר את הוצאתו לאור הראשונה של הספר הזה. ספר במתכונת כיס קטנה, עטיפה צהובה כתומה. אינני זוכר כבר אם הייתה ציפור עם נוצות צבעוניות או סתם נוצות כעיטור לעטיפה. 
כבר בקריאה הראשונה התפעלתי מאוד. מהשפה, מיכולת תיאור הצבע והמרקמים, והסיפור. כמובן הסיפור.
 ג'ין ריס עשתה מעשה ספרותי יוצא דופן. היא אמצה לה דמות ספרותית מהספר ג'יין אייר, ספר מאוד פופולארי. היא השתמשה בדמות משנית, חידתית ונתנה לה ביוגרפיה משלה. שינתה שמות ונתנה לה משפחה יוצאת דופן. 
כבר אז לא זכרתי לפרטיו את הספר ג'יין אייר הבטחתי לעצמו לקרוא אותו שוב ולא הגעתי אליו. היום אני כבר זוכר פחות ופחות פרטים. אך את האישה המטורפת הסגורה בעליית הגג ובספו של הספר שורפת את הבית אני זוכר.
 מר רוצ'סטר וברתה אשתו המטורפת. כמו כמה וכמה מספרים הויקטוריאניים ג'ין אייר זכה לפופולאריות ועיבודי קולנוע. 
ג'ין ריס סופרת אנגליה מפורסמת בזמנה, נולדה ב1890באיים הקריביים, כבת לאב אנגלי ואם קריאולית. את הספר הזה פרסמה ב1966 שמונה עשרה שנים אחרי שגזרה על עצמה שתיקה ולא פרסמה כלום. 
לא פלא שאחרי שנים באנגליה חזרה בספר שכתבה לעת זקנתה לאותם איים. לאותו עולם ממנו נעקרה.
היא חיכתה שנים ארוכות להתמודד עם שאלת הנישואים המעורבים ומעמד הנשים הקריאוליות שהגיעו לאנגליה. 
כבר בעמוד הראשון אנטואנט, הילדה המספרת, שאינה מכירה עדיין מונחים מתארת את משפחתה כלבנה שלא מן השורה. 
אמה לא מצאה חן בעיני הגבירות בג'מייקה, אולי מפני שהייתה יפה כמו היופי עצמו. 
הילדה הרגישה בדידות, אך האם המשיכה להתנהג כליידי ויצאה לרכב על סוסה מדי בוקר, למרות שבגדי הרכיבה שלה כבר היו מרופטים. הכושים גיחכו. הם שמו לב לדברים כאלה. .
 אימא שחורה ממרטיניק שהובאה לג'מייקה על ידי גבר לבן. כמה עובדי בית, ממעמד לא ברור. 
הנערות שבאו לנקות פחדו ממנה. היא לא שלמה להן אך הן הביאו לה פירות. הכושים המקומיים לא אהבו אותה. 
מקק לבן הם קראו לילדה. כושון לבן, והמשרתת אומרת שהיא גודלת להיות שום דבר. חיית פרא שלאף אחד לא אכפת. 
הלבנים החדשים שבאים הם אחרים. יש להם חוק. שופט. בית סוהר וגלגל עינויים. הם יותר גרועים מהישנים. 
אנט, אמה היפה התחתנה עם מר מייסון. אנגלי שבא לנצל את האפשרות להתעשר באיים. לקנות בזול אחוזות שפשטו רגל. אך מדוע גבר כזה שהיה יכול להשיג כל אישה בהודו המערבית יבחר דווקא בזו עם האחוזה המתמוטטת. הענייה מכולם. 
כעת אנט פוחדת. קודם לעגו לה כסוג של לבנה ענייה, כעת מקנאים בעושרה. רוצים לדעת מה היא אוכלת. 
היא מאמינה בקללות שאפשר להטיל עליה, הוא צוחק ומבטל. הקטנה רוצה אך לא מסבירה לו בסוף ששם בחוץ הדברים שונים ממה שחושבים האנגלים. 
היא התחילה להתרגל לאוכל האנגלי שמשרתות החדשות למדו להכין. פשטידות ורפרפות. 
בלילה אחד שורפים הכושים את ביתם עליהם. האחוזה נשרפה ולא נשאר ממנה זכר מלבד הדרמה המפויחת. עד כאן כבר אפשר להרגיש את כתיבתה המיוחדת של ריס. הדרך בה היא מתארת ומאפיינת את דמויות, מעבירה את שפת הילידים. את המראות הצבעים והריחות, עד כי קשה להאמין שהספר נכתב באנגליה על ידי אישה שהכירה על בוריה את השפה הספרותית התקנית. 
אנטואנט נשלחת להתחנך במנזר כשמצבה של אמה החמיר. המנזר הפך להיות מקום מפלט שהכיל אור שמש, המון צבעים וסיפורי מות קדושות. אור וצל. צבעים בוערים ונזירות בשחור. גן עדן וגיהינום. 
את הפרק הבא מספר גבר לבן. בעלה האנגלי של אנטואנט. גם הוא מתרשם מהצבעים סביבו הכחול, סגול, ירוק אדום. שמים כחולים בבוקר בצהרים זהובים אחר כך כצבע נחושת. בבקרים האוויר עצמו היה כחול. 
הוא אנגלי וכל מה שאנטואנט מאמינה בו נראה לו אמונות טפלות. הוא לא מאמין בכל הסימנים שאנטואנט רואה במיני דברים. היא יודעת שהם הולכים לכיוון אסון. הוא שמח וטוב לב. 
הוא רואה בשחורים עצלנים ואיטיים אנטואנט מנסה להסביר לו שלתנועות יש משמעות ומה שנראה לו איטי הוא הדבר הנכון והמהיר ביותר לעשותו.
 כשהמשרתת מגישה לו קפה היא אומרת עכשיו אתה שותה את דם הפר שלי. לא פיפי צהוב של סוסים ששותות גבירות אנגליות. 
כשהוא מתחיל להתרגל הוא חושב לעצמו אני רוצה לראות את מה שנסתר, לא את מה שאני רואה. 
הוא מספר לה על העולם. הוא יפה יותר? היא שואלת, הוא אחר. אחר לגמרי. 
עכשיו כשהיא מתחילה לאהוב אותו היא יכולה להגיד לו , לפני שהכרתי אותך לא רציתי לחיות. תמיד חשבתי שיותר טוב למות. זה לוקח כל כך הרבה זמן ואין למי לספר. לא היה מי שיקשיב. למה עוררת בי את הרצון לחיות. מה אעשה אם תיקח ממני את האושר, כשלא אסתכל. אני לא רגילה להיות מאושרת. אילו יכולתי למות עכשיו, כשאני מאושרת. תגיד תמותי ואני אמות. 
אבל אני לא אהבתי אותה. חשקתי בה, אך לא אהבתי. 
השינוי חל כשהוא מקבל מכתב אנונימי המפרט את תולדות השיגעון במשפחת אשתו. אך היא עדיין כל כך יפה. 
הקולוניאליזם המתחבא מאחורי אסתטיקה אישית. לבן הנכבש ביופי השחור אך לא יכול להתחבר אל כל מה שהוא מייצג. 
הוא רצה לעזוב. אולי למרטיניק, אבל למה לא לאנגליה. היא מכירה את אנגליה מסיפוריו. את ביתו. את מיטתו עליה תוכל לחלום את סוף חלומה. אנגליה, יש מקום כזה, כמו שהוא סיפר עליו. ואם הוא המציא.
 עוד לא זמן לברוח. אני רוצה לעשות שהגבר שאהב יאהב שוב. אולי אפשר לעשות את זה הוא לקח אותה לאנגליה. ששינה את שמה לברטה וסגר את אשתו המשוגעת בעליית הגג מוקפת משרתות שומרות סוד. הוא שיקר אותה. הוא חמס את רכושה ניצל את הבדלי המנטאליות ביניהם שהוא הבין והיא לא וגרם להתמוטטותה.. 
הוא לוקח אותה לאנגליה האפורה חסרת הצבע והריחות וכולא אותה בעליית גג מוקפת משרתות ושומרים. 
כשאנטואנט מבינה שהפסיק לאהוב אותה. לא עובר זמן והיא שורפת את הבית, וכאן מתחבר ים סרגסו לג'יין אייר.. נקודות המפגש ביו אנטואנט הקריאולית באפרורית ששקעה בה בעלה מעדיף לקרוא לה ברטה באנגליה. 
פמיניסטיות אימצו את הספר, אינ לא בטוח ששזו קריאה נכונה. שזו הייתה כוונתה של ריס. היא כתבה ספר אנטי קולוניאלי. ספר המנציח דמויות שהגיעו מעולמות אחרים שנשלטו על ידי האנגלים. 
מנטאליות צבעים שנטמעו באפרורית האנגלית ויצאו מדעתן מול המפגש עם מוסריות לא מוכרת. 
ספר ממכר מאוד, בכתיבתו, צבעיו ודמויותיו. לנו הקוראים קל להתאהב היום בדמויות הצבעוניות. האם אנגלים של ימי פרסום הספר שינו במשהו את יחסם, לא ברור. גם אנחנו מעדיפים לאהוב שחורים בספרים.