ביקור הגברת הזקנה. הבימה

ביקור הגברת הזקנה הגברת הזקנה שבה לביקור חוזר. היא מבקרת אצלנו כל חמש עשרה שנה לערך. 
ביקורה הראשון היה בשנת 1959 בתיאטרון הבימה ומאז חזרה וביקרה פעם בקאמרי וחזרה שוב לביקור חוזר בהבימה. 
שני סופרים מחזאים חשובים יצאו משוויצריה שאיננה משופעת בשמות ספרותיים בשנות החמישים. האחד היה מקס פריש שכמה מספריו תורגמו ומחזותיו הועלו אצלנו. פרידריך דירנמט שכתב את הביקור היה השני. 
בביקורה הראשון מלאה את תפקידה של קליר הזקנה המבקרת  אלישבע מיכאלי. אחר כך אורנה פורת ומאוחר יותר ליא קניג. 

כשאלישבע מיכאלי מלאה את התפקיד הייתה אישה צעירה באיפור שהפך אותה לזקנה. מולה שיחק אהרון מסקין שהיה מבוגר ממנה בשנים רבות. את אלישבע מיכאלי הקהל הכיר אז כצעירה סקסיתשהסתוססבה על הבמה בקומבינזון שחור תפקידה הקודם. דבר שהיה סנסציה בשנות החמישים. 
מסקין שהיה איש גדול ומרשים עם קול בס מהדהד שיחק בדרך כלל תפקידי גברים רועמים. היה מעניין לראות אותו בתפקיד של אנטי גיבור כמעט. גבר כנוע ושקט. מיכאלי נודעה בקולה הענק. כשהכריזה בביקור את המשפט המפורסם " העולם הפך אותי לזונה, אני אהפוך אותו לבית זונות", הקהל כמעט עצר את נשימתו. אחר כך כבר שיחקו אותה נשים מבוגרות יותר כמו אורנה פורת וליא קניג. 
סיפור המחזה פשוט. קליר זכאנסיאן, מיליארדרית זקנה, חוזרת לעיירת הולדתה אותה עזבה אחרי שגבר הכניס אותה להריון והשופט דאז לא היה מוכן לחייב אותו באחריות. כעת כאישה עשירה היא חוזרת לדרוש צדק ולהעניש את הגבר. 
היא מכריזה על עצמה כדורשת צדק אמנם אך למעשה באה כאלת נקמה. הצדק שהיא דורשת הוא שיהרגו את אלפרד. 
בהתחלה כולם מתנגדים כמובן,  לא ייעשה דבר כזה במקומותינ. אנחנו לא רוצחים וכולנו אנשי מוסר. אך היא מציעה לתרום מיליארד דולר, להציל את העיר אותה הרסה במו ידיה. 
הם היו רוצים שהגבר יברח והם לא יחליטו ולא יעשו כלום, כשהוא מנסה לברוח הם באים ללוות אותו לרכבת אך למעשה עוצרים אותו מלברוח. 
היא מבטיחה להם כסף אם יהרגו אותו. הם אנשי מוסר ולא מתכוונים למלא את רצונה, אך את הכסף הם רוצים. 
אצל יונסקו השינוי מתחיל כשכולם הפכו לקרנפים, אצל דירנמט כולם מתחילים לצרוך מותרות בהקפה. קפה טוב, סיגריות תוצרת חץ, קוניאק צרפתי מכונות כביסה. אפילו אשתו קנתה מעיל פרווה ובנו מכונית, וכולם רושמים על החשבון. אף אחד לא רוצה להרוג. כולם מחכים שזה יקרה ובינתיים תקתקה מעל ראשם הבטחת מיליארד הדולר שתיפול בחיקם.
 אבל הם, לא, הם לא יהיו הרוצחים כששכנם יעשה את המעשה הם רק יתברכו ויצקצקו בלשון. 
הכניעה הסמלית, מה שהקהל רואה כתרומתה של קליר וכניעתם לכסף המוצע הם הנעליים הצהובות החדשות. בהתחלה מעטים מתפתים ולאט לאט כולם הולכים בנעלים צהובות חדשות. 
איל הבין ומחליט לברוח שוב, כשהוא מגיע לתחנה כל בני העיר סוגרים עליו. לא רואים מי הרג אותו. האחריות היא של כולם או של אף אחד. הכסף הכניע את המוסר. 
היו שראו במחזה הזה כמו גם בקרנפים מטפורה להשתלטות הפאשיזם, ולמה לא גם זה וגם זה. 
הדמויות כולן סמליות. ראש העיר הוא הממסד. המורה הא סמל אנשי הרוח והערכים. השוטר מייצג את אכיפת החוק והרופא את הממסד הרפואי. העיתונאי מסקרים את קליר אך מתעלמים בדיווחים שלהם מרצונה ההרסני. את השופט שלא רצה בזמנו לחייב את הגבר ההוא באחריות, קנתה, והיום הוא רב המשרתים של הגברת .
 המורה ההומאני המבקש מההומאניות שלו לשבת בשקט, הוא לא יהרוג, גם הכומר לא. 
למרות השנים שעברו כוחו של המחזה לא פג. היום כבר איננו מפתיע אולי אך תכונותיו הסרקאסטיות המקאברית לא קהתה. 
המחזה מושפע בדרכו ממחזות מוסר עתיקים אך דירנמט הציני הצליח ליצור מחזה מודרני העוסק במוסר ובחברה שהכסף מטריף את דעתה הרבה לפני שהעולם הפך לקפיטליסטי ואיבד את ערכיו. 
הביצוע הפעם איננו מספק דיו. אילן רונן ביים את המחזה יותר כמסכת מוסר מאשר כהצגה, למרות שברקע מוקרנות עבודות וידאו של יואב כהן ותאורה טובה של קרן גרנק, לכן חלק מתכונותיו של המחזה עומעמו. 
רונן לא הצליח, או לא ניסה, ליצור את אוויר האיום המתמיד, את האימה המתפשט. הוא סמך מדי על שהטקסט יעבוד. הוא אכן עובר אך לא תמיד מספיק מרגש. 
את הגברת משחקת גילה אלמגור. גילה היא שחקנית שיש לה אוהבים רבים ובאותה מידה כאלה שאינם אוהבים אותה, לכן כאן כולם יבואו על סיפוקם. האוהבים יכבדו את עבודתה והאחרים יסתייגו. דווקא כאן ניסתה לגלות צדדים קצת יותר אנושיים במפלצת הבנויה מפרוטזות. אך טשטשה מדי את הפוריה הנוקמת. בשלב הזה של חייה כשהיא כולה מורכבת מאיברים תותבים כבר אין לה נוסטלגיה לעבר וכל העלאת זיכרון הוא רק כדי לדרוס עוד משהו ברגלה התותבת. 
יורם גאון משחק את איל הגבר שבגד. שמחתי מאוד כששמעתי שגאון חוזר לתיאטרון. לטעמי הוא שחקן טוב שוויתר על דרך ההתבטאות הזו. הוא היה אנדרס מצוין בווצק בקאמרי, מול עודד קוטלר. הוא שיחק בטורא, הופיע עם גילה אלמגור בכינרת כינרת ושנים אחר כך שוב מול גילה במחזה ב"אותו מקום בשנה הבאה". כעת הם חוזרים לשתף פעולה. 
לצערי הפעם אהבתי אותו קצת פחות. הוא מתחיל לחוץ מדי בקולו כבר מן ההתחלה בהמשך, כשהוא כבר מבין ומקבל את תפקיד המועמד לרצח, הוא מצליח לגעת בלב ודמותו של האיש הקטן מתאימה לו ויש לו רגעים מספקים. 
קשה קצת למנות את כל השחקנים האחרים. המחזה מכיל המון דמויות, רונן לא עזר להם להפוך לדמויות של ממש ורובם נשארו בגדר הסמלים שהם אמורים למלא, נכון שחלק מהם טוב יותר אך לא אמנה ולא אחלק ציונים הפעם. דוב רייזר , אהרון אלמוג מיכאל כורש, אלכס אנסקי ועוד רבים ממלאים את תפקידם הסמלי בתוך כל מסכת האימה הזו. 
למרות ההסתייגויות אני לא יכול להגיד שההצגה משעממת, כוחו של המחזה עומד לו הוא חזק יותר מהביצוע ומגיע לקהל גם בצורת ההצגה הזו.