בננות - בלוגים / / דרוש לחשן חגי ליניק
קראתי ראיתי
  • דן לחמן

    הייתי שותף לעריכת המגזינים של אגודת הלהט"בים.   עבדתי עם עמוס גוטמן על התסריטים לסרטיו הקצרים "מקום  בטוח" ו - " נגוע" הקצר (שאינו דומה לנגוע הארוך). ב"מקום בטוח" הופעתי לרגע. עבדתי עם רון אסולין על תסריט הסרט "צל אחר". פעילותי החברתית האחרונה, מחוץ למסגרת האגודה, הייתה הקמת "מרכז הסיוע לנפגעי תקיפה מינית".   אני סוקר תרבות. אני כותב גם פרוזה משלי. אינני רואה את עצמי כמבקר, לא מנתח, לא מסביר. רק עוזר לתת טעימה של ספר, הצגה או מה שאני כותב עליו.

דרוש לחשן חגי ליניק

הספרות שלנו בנויה על נושאים החוזרים אצל סופרים שונים בזמנים שונים. 
ספרים שעסקו במלחמת השחרור ספרי ניצולי שואה, ספרי יחסים רומנטיים יהודים ערבים. בשנים האחרונות נראה שהנושא אמהות של חיילים הפכו להיות מרכזיים. 
אורלי קסטל בלום בספרה טקסטיל שלחה את גיבורת הספר לשלוש שנות ניתוחים פלסטיים בהם תהייה מורדמת רוב זמן שרותו של בנה בצבא. אחר כך הגיע כמובן אישה בורחת מבשורה של גרוסמן. האם הבורחת מהבית כדי לא לקבל בשורה רעה אם יקרה הנורא מכל. אחר כך ספרו המצוין והפחות מוכר טיניטוס של עמנואל פינטו על האם הנעמדת על המרפסת ומנסה לשדר לבנה הנמצא בלבנון שיחזור הביתה, שישתגע אבל יחזור חי. וייתכן כמובן שהיו כאלה שלא קראתי. כעת הופיע וזכה בפרס אופיר לשנה זו " דרוש לחשן" של חגי ליניק. 

מירה כבר קבלה את הבשורה. בנה בן התשע עשרה נהרג בצבא. היא יושבת בחדר החשוך, אחר כך תצא למרפסת המחשיכה. האור מגרש אותה. האור קשור לזמן השט על קרן אור. בחושך הכול עומד. סטטי. הזמן מתנוון. בכוח האימהי שלה היא רוצה לפורר את הזמן. 
היא מסתכלת על הכביש. באוטובוס הראשון הפועלים שיוצאים עם שחר לעבודה. אחר כך הילדים ללימודים. בערב זוגות שיוצאים לבלות בעיר. היא שונאת את הנפרדים הכרוניים שעומדים בתחנה, מתחבקים, מתנשקים וכשאחד עולה לאוטובוס השני מנפנף ומנפנף. מפונקים. 
בדיכאון היא צופה בשחור, בריק. במוות שלו. שמגיע האוטובוס האחרון היא נראית כמצפה. כאילו מצפה למת שירד. זה שכאילו לא הספיק לתפוס את האוטובוס בתחנה המרכזית ולא הגיע. הוא מת. 
נחמיה בעלה עסוק בדברים אחרים. הוא רוצה להיות ראש המועצה הבא. 
הוא עקר את שיניו ובלסת התותבת עשה שן אחת מזהב. כי אם יש שן אחת מזהב השיניים האחרות נראות שלו. 
הוא מתכנן את מהלך הבחירות. הוא שהיה בצבא האדום שלמד לתכנן מהגניוס המשופם עם העור המחוטט. 
בניגוד למתמודדים האחרים הוא מכיר את הדיאלקטיקה את הדוקטרינה את הפוליטיקה והקונספירציה הנכונה. זו של לנין וסטלין. 
הוא יעקוף ויאגף את המתמודדים האחרים. הוא מכיר כל תושב במושבה, מה הוא רוצה לשמוע. מה הוא צריך. הוא מכין עשרות נאומים במוחו. הוא דוהר קדימה. 
היא יושבת על המרפסת. לא עוזבת לבד את הילד שלה. כשהעצב על בנו כמעט משתק אותו הוא יוצא למסע בחירות דמיוני במוחו ההוזה. הוא היה יושב אתה בחושך כי לא אהב את הטלוויזיה הריצודים שלה. היריות. 
הוא שתק, היא שתקה. אך הוא זלזל בה. שנא את עישון שלה. הוא הכיר כבר כל צליל. את היניקה את פרידת הסיגריה מהשפתיים שנשמעה כמו נשיקה. הוא שנא את העישון שלה. הוא זמזם שירים רוסיים כדי לא להיבלע בריקנות. הוא חושד שהיא מנהלת נגדו תחרות אך לא יודע על מה. 
היא שותקת והוא מתכנן לדבר. המלחמה ביניהם היא מלחמת דמים, גם אם נערכת בדומיה. 
היהודים אוהבים להנציח את מתיהם. היא לא, היא משמרת אותו, ויש הבדל. 
הילד, מהרגע הראשון היה ילד של אימא. מהרגע שהיו צריכים לבחור לו שם ולא הסכימו. הוא וויתר עליו. התרחק והתנתק. היו לו במהירות עוד חמישה ואם לא היה מכריח אותה לעשות הפלות מי יודע כמה היו לו. 

הוא היה חלק מהצבא האדום שנכנס לגרמניה. היא פליטת מלחמה שנהפכה לאחת הנאנסות על ידי חיילים אדומים. 
אז עוד לא הייתה מירה. קראו לה נורמה. כשכתבה אחרי שנים למשפחתה שהיא בישראל ענו לה, טיפשה, מה לך ולישראל. 
הוא יש לו זיכרונות וקשר עתיק יותר עם המוות. היה ילד חייל בעצמו ותפקידו להרוג חיילים שניסו לברוח מהקרב. נושא מוות ברובהו. 
היא זוכרת את הימים שלפני המלחמה, כשההוא עמד על הטריבונות צרח ונפנף ידיים. 
עד כמעט לסוף הספר אין כמעט התפתחות ובכל זאת קשה להינתק. אבל הזמן מקהה קצת מהכאב החייל הרוסי וגרמניה שנאנסה מתחילים לחבר את עצמם מחדש זה לזאת.
 בספר המורכב והעמוק הזה אפשר לפגוש רסיסי היסטוריה קטנים נחמדים כמו שלג בתל אביב, או הגדולים והחשובים הרבה יותר, כאלה שהם פרטיים וכואבים, במשפטים חטופים היזכרויות קטנות בתוך הרצף. והכל בתוך המערכת המורכבת מהווה כואב וזיכרונות מימים רחוקים הנארגים למסכת יחסים מורכבת בין החיים והמת. 
זיכרון שרוסים זקנים סיפרו בהתרגשות על המצעד בכיכר האדומה אחרי המלחמה, כשסטלין על מרפסת הקרמלין והגדודים עוברים ומשליכים לרגליו את כל דגלי הצבא הגרמני. סיפרו ובכו מהתרגשות. 

אפשר לחפש בספר התייחסות לסיפור ושאלת העקדה החוזרת אצלנו לא מעט כחלק מחיינו. אפשר לשאול ולא לקבל תשובה עם הגרמנייה הולידה שישה מה משמעות מותו של הבור האחד. 
הספר מעורר שאלות רבות ומשאיר את התשובות בידי הקורא. מקריאת הטקסט הדחוס והסמיך הזה אפשר להבין מדוע הספר קיבל את פרס ספיר.

© כל הזכויות שמורות לדן לחמן