פרויקט לזרוס אלכסנדר המון

 כבר בספרו הקודם " איש משום מקום" אלכסנדר המון הסרבי הוכיח שהוא סופר מעניין מאוד ומפתיע. בעיניי הוא מאלו שאחרי ספר אחד שלו אני לפחות מצפה לבא, והוא הגיע. 
פרויקט לזרוס מבוסס על מקרה אמיתי. עובדה. במארס 1908 ירה מפקד משטרת שיקגו, בצעיר שבא למסור לו מעטפה בביתו והרג אותו. המון יעקוב אחרי המקרה העתיק וימצא את תהליכי החיבור שלו לימינו. הספר מתחיל בתיאור העובדה. שיקגו. תקופה שמיני אנרכיסטים הפחידו תושבים. זרים נחשבו אנרכיסטים. תקופה קשה. 
" הזמן והמקום, רק בהם אני בטוח: 2 במארס 1908, שיקגו. מעבר להם ערפל ההיסטוריה והכאב, וכעת אני צולל" 
הצעיר מצלצל על דלתו של שיפי מפקד המשטרה, השעה לפני שמונה. שיפי מתעורר בתשע. הצעיר הרעב מסתובב באזור. המדרכות מכוסות קרח. שבעה חודשים הוא בשיקגו, ורוב הזמן קר לו. שיפי גר בשכונה אמידה. 
"העצים הללו מושקים בדמנו,הרחובות מרוצפים בעצמותינו. הם אוכלים את ילדינו לארוחת בוקר ומשליכים את השאריות לפח" 
בגטו, החלב חמוץ תמיד והדבש מר. הוא מסתובב רעב. ליד חנות לחם בטנו מקרקרת. העולם תמיד גדול מתשוקותיך. הרבה אף פעם אינו מספיק. 
הוא חוזר לדלת של שיפי. הפעם הוא נכנס. תוחב מעטפה לידו של שיפי. הוא נראה אנרכיסט, אין לו כוונות טובות, חושב מפקד המשטרה ויורה בצעיר, הצעיר נורה למוות. 
את תאור המקרה יודעים רק מהדו"ח שמילא שיפי עצמו לאחר האירוע. אין עובדות אחרות. 
בפרק הבא אנו פוגשים את הגיבור הממשי של הספר, ולדימיר בריק, סופר בוסני החי בשיקגו בימינו. 
" אני אזרח נאמן למדי של שתי מדינות. בארצות הברית , אותה ארץ מדכאת, אני מבזבז את קולי בבחירות. משלם מסים באיבה, חולק את חיי עם אישה בת המקום, ומתאפק בכל כוחי מלאחל לנשיא אידיוט מות בייסורים" 
כבר בספרו הקודם אפשר היה להתרשם מסגנון הכתיבה. מהתענוג הצרוף של כל שורה, כזו הגורמת לי פשוט להעתיק את הספר במקום לכתוב עליו, גם כאן נכנסים מיד לתוך אותה יכולת. 
יש לו לבריק גם דרכון בוסני. לבוסניה הוא נוסע בעיקר ללוויות. ובשיקגו הוא חוגג יחד עם בוסנים אחרים את יום העצמאות הבוסני, בחגיגת סביאה. בוסנים שנפגשים, מיד בודקים מי פצוע יותר. 
את האמריקאים הוא רואה בעין עקומה. לא מבין איך אימהות מרשות לילדים לחפוף ראש ולצאת עם ראש רטוב לרחוב, כי הרי זו דרך בדוקה לקבל דלקת קרום המוח. כל אימא בוסנית תגיד לך. האמריקאים משאירים את כל חלונותיהם פתוחים לרוח פרצים. והרי ידוע היטב שזו דרך לקבל דלקת קרום המוח. גם אשתו הנוירו כירורגית נוהגת כך. אמו לא הייתה מרשה. אדם לא צריך לנשום אוויר חופשי. 
הפטריוט הבוסני של יום אחד בשנה מושב במסיבת העצמאות ליד בנקאי זקן, לשכנע אותו לתרום לקהילה, והרי הוא כותב בעיתונים, יש לו קסם. שטולר הזקן לא קרא אותו, אך ראה תמונה שלו בעיתון, דבר המעניק לבריק חשיבות מה. אשתו של שטולר אומרת לו שכדאי לו להגיש בקשת מלגה אישית. אני לא יהודי, לא מוסלמי, סרבי או קרואטי, הוא מסביר לה. בוסניות היא לא אתניות, היא אזרחות. הוא מסביר כשהוא דורך על רגלה תוך כדי ריקוד. 
כדי שתמליץ על מלגה פרטית הולך בריק למצוא את הצלם שצילם אותם רוקדים. והוא מוצא אותו. רורה. חבר ילדות מבוסניה. 
ככה זה כשחיים בקהילות מהגרים סגורות, פוגשים את העבר. רורה נשאר בבוסניה כשבריק נסע ללמוד באמריקה ולא חווה את המלחמה, אלא מסיפורים המסופרים בכל פעם ששני בוסנים נפגשים. 
כאן צריך כבר לשים לב לצורה בה הספר המודפס מוגש לנו. בין פרק לפרק דף שמצדו האחד הוא שחור ובצדו השני מודפסת תמונה הנראית עתיקה. האם זו שיקגו של תחילת המאה? סרייבו? מי האנשים המצולמים. שלא כמו בספר "זה עם הפנים אלינו" של רונית מטלון, לא נרמז לנו שזו אוטוביוגרפיה שאלו תמונות משפחתיות. אין ספק שבחירת ההדפסה בשחור גורמת לאיזו מועקה מצטברת. 
הפרקים מחולקים בין פרשת הרצח הישן בשיקגו לבין חייו של בריק. בפרק אחד הולכות ומצטברות עובדות על הרצח ההוא, בפרק האחר הדברים העוברים במוחו ועובדות חייו של בריק. 
רורה מזהה את הצורך של בריק ודורש מאה דולר עבור התמונה. בריק מספר לו על חייו, על אשתו הרופאה שהיא מפרנסת המשפחה כי לו אין עבודה, הטורים שהוא כותב לעיתון אינם מכניסים כמעט כסף. הוא מתכונן לכתוב ספר, משאת נפש. 
רורה היה צעיר פרוע. גונב את נעלי התיירים המוסלמים מהמסגד, מדריך קבוצות תיירים נוצריים לכנסיות וממציא מיני תפילות בסרבית, כשהוא משתמש בשירי ילדים כטקסט. 
לבריק היו זיכרונות אחרים מדת. הטקסים שהוכרח ללכת אליהם בכנסיה. שנאתו לסיפורי עינוייו של ישו. אמונה והונאה עצמית הן אחיות החוטאות בגילוי עריות. 
לאט מתגלה עניינו של הספר שרוצה בריק לכתוב. משהו היסטורי על המהגרים שברחו מפרעות פוגרום קישינב, הגיעו לשיקגו. 
מהגר אחד מסמל. זה שנמלט מפוגרום במקום אחד וברח להירצח במקום חדש. בעיקר אותו מהגר המתגלה אחרי מותו כיהודי, רק לפי מילתו, ונרצח על ידי מפקד המשטרה. לא צריך לברוח לסמארה. המוות מגיע לכל מקום. הפעם ישו לא יגיע להקים אותו לתחייה, כמו את אותו לזרוס היהודי ההוא. 
כעת מסתבר הקשר בין שני החלקים השווים. הפרקים על שיקגו ב1908 וחייו של בריק. כשמעל כל זה מרחפת עינו רואה ועטו הכותב של המון. 
אמריקה של 1908 הייתה בהיסטריה אנטי אנרכיסטית. בשיקגו הייתה התנגשות בין אנרכיסטים למשטרה ב1886, היא לא נשכחה. הנשיא מקינלי נרצח על ידי הונגרי שהזדהה כאנרכיסט. אמה גולדמן " המלכה האדומה" מנהיגת האנרכיסטים בעיני כל הממסד. אין הבדל במלחמה נגד האנרכיסטים של אז והמלחמה בטרור של היום. אנרכיסטים נרדפו וגורשו. 
מחקרים דיברו על נטייה לפשע בקרב גזעים מסוימים. מה שהיה, הוא שיהיה. 
הוא נוסע עם רורה לאזור בו היה גטו המהגרים. דבר לא נשאר כמו שהיה. גם בשכונה האמידה של מפקד המשטרה הכול השתנה. אתה צריך לחזור למקום ממנו בא. אומר לו רורה. תחזור אל הלפני. את האחרי כבר מכירים. 
הוא מקבל את המלגה ולוקח את רורה אתו לאוקראינה. לקישינב. לנסות לגלות מה היו חייו של לזרוס לפני שנרצח בשיקגו.
 שיקגו 1908. אין עדיין טלוויזיה. כל מי ששמע על הירייה וזמנו בידיו הלך לבית המתים לראות את האנרכיסט המת. לראות אבר מין של יהודי. לראות את אחותו מובאת ומתמוטטת. המשטרה עוצרת גברים מתולתלים. כולם חשודים בעזרה לנרצח. העיתונות מספרת כמה מעוותת הייתה דעתו של האנרכיסט. אנרכיסטים הם זרים דגנרטים. 
מי היה לזרוס. מי הוא היה באמת. ומה היה במעטפה שניסה למסור למפקד המשטרה. 
המסע אחרי חייו של לזרוס יהפך למסע עמוק יותר. גם חייו של בריק יעמדו במבחן וגם רורה המתלווה אליו לא יישאר בצד הדברים. 
דמות נוספת מקבלת חשיבות בסיפור. אולגה. אחותו של בריק. מתייסרת מעצמה ומתענה בחקירות המשטרה. היא כותבת מכתבים לאמה שנשארה מאחור. כותבת או רק מתכוונת? הרבה פתיחות מכתבים שאין להם המשך. איך לבשר לאם הזקנה שבנה איננו עוד. החזרה, ועדיין לא לסרייבו, אלא ללבוב באוקראינה מתחילה להעלות זיכרונות ימי טרום המלחמה. כשכל רעש בלילה נראה כאילו טנקים סרביים נכנסו לעיר. הפחדים של היום הם תמיד הד לפחדים ישנים. מוצא משפחתו של בריק היא אוקראינה. זיכרונות מתחילים לעלות ולהתערבב. 
רורה שכן היה בסרייבו בתקופת המלחמה משלים את הזיכרונות מהמקום בו נעצרו אצל בריק. 
מה הרגיש לזרוס כשנסע לשיקגו. מה הרגיש לזרוס המקורי, זה מהברית החדשה שעשה חלק מהדרך במהופך. קודם הוא מת. ישו הקים אותו לתחייה, אבל אחר כך הוא נסע למרסיי. מה הרגיש המת החי במרסיי. הארנב הלבן במופע של הקוסם ג'יזוס קרייסט. על מה חשב כשהיה מת. מה זכר מהמוות כשהתעורר. 
המון מספר סיפורים בוסניים רבים. חלקם עם גיבור נוסח הרשלה. הוא מצטט קטעי עיתונים, של עיתונאי שהמשטרה הדליפה לו כל דבר בעניין לזרוס. נכון? או לא? זה ספר בדיוני. זה נכון להמון להשוות מצבים של אז ועכשיו. עלילות הדם של אירופה, נהפכו לרדיפת אנרכיסטים באמריקה. טרור ואנרכיה. אטימות משטרתית.
 המסע נמשך. אמריקאי בן ימינו, בוסני לשעבר באוקראינה נוראה של ימינו שהיא צל של אוקראינה שלפני מאה שנה. היסטוריה רחוקה וסיפורי מלחמה בוסניים. הכול מעורב, אך כתוב כך שאין בעיה לעבור ממקום למקום מזמן לזמן. המון סולל שבילים ברורים. 
בריק החרדתי, שאינו יכול לסבול שתיקה ויורד לחייו של רורה, כבר לא צריך את התיאור המדויק של מה שקרה בפוגרום ההוא. בריק הסופר כל כך מזדהה עם לזרוס עד שהוא יודע מה קרה מעצמו. ומה שאינו יודע לא קשה לו לתאר. הפוגרומים בבוסניה לא היו שונים בהרבה. צריך רק לשנות את השמות. 
בסופו של המסע חוזרים רורה ובריק לסרייבו. כל אחד לסרייבו שלו. 
גם בספר זה מוכיח המון מחדש את כשרון הכתיבה שלו. היכולת לערב את הדרמה הרצחנית האחת, העתיקה, עם בדיחות וסיפורים סרביים של עכשיו. כמעבר לדרמה נוטפת דם אחרת. 
כתיבה מבריקה במה שנראה תרגום מצוין של טל ניצן. מעניין מה היה המשפט המקורי שתורגם כך " בעודי שופך כדרכי קפה טחון על כל השיש, קלטתי פחית שימורים בפינה שעל התווית האדומה שלה נכתב תוגה. יש כל כך הרבה תוגה בעולם שאפשר לשמר אותה בקופסה ולמכור? דקירת כאב פילחה את קרבי לפני שהבנתי שזה לא תוגה, אלא טונה" 
לא רק את פיתולי השפה צריך להבין במקומות רבים בספר אלא גם את מלאכת התרגום שמצליחה ליצור מקבילות בעברית. אלו דוגמאות מוחשיות לתרגום מעולה, שלא תמיד אפשר להעיד עליו ככזה. וכעת לא נותר אלא לצפות לספר הבא של המון.