המלשינים חואן גבריאל ואסקס

חואן ואסקס הוא סופר קולומביאני החי בברצלונה. המלשינים הוא ספרו השני. הראשון לא תורגם לעברית. 
הספר מתרחש בקולומביה. מה אנחנו יודעים על קולומביה. מהפכות וסוחרי סמים. למה אפשר לצפות מסופר קולומביאני. 
כבר מהעמודים הראשונים מסתבר שהספר מעניין מאוד ומושך לשקוע בתוכו.
 הסיפור המרכזי מתרחש בבוגוטה בשנות מלחמת העולם השנייה. איך הגיעה המלחמה הזו לקולומביה ואיך השפיעה על החיים שם. 
הספר מתחיל בטלפון שמקבל גבריאל מאביו. גבריאל, עיתונאי שפרסם ספר בשם " חיים בגלות" לפני כמה שנים. ספר שעסק בחייה של שרה גוטרמן. 
כשהספר התפרסם, אביו יצא נגדו במאמר ביקורת חריף, ומאז נותקו יחסיהם. גבריאל מקווה שאביו רוצה לדבר אתו סוף סוף על הספר, אך האב רוצה לספר שהוא עומד בפני ניתוח לב. 
מובן מאליו שגבריאל מחדש את הקשר ודואג לאביו. אביו, איש מסוגר שאינו רוצה לפגוש אנשים אמר לו, כבר הכרתי את האנשים שהייתי אמור להכיר בחיים האלה. כשאיזו אישה, צעירה מתקדמת, רצתה להתנסות ביחסי מין עם זקן להגדרתו, אמר לה שיש לו פגישה פוליטית. של איזו מפלגה, שאלה. של מפלגת מעשי אונן. 
אביו איש ידוע בקולומביה. מרצה נערץ לאמנות הנאום שגם פוליטיקאים באים ללמוד אצלו. 
מה מרטיט אותנו בנאום הוא שואל סטודנטים. הרעיונות, עונה לו אחד. הרעיונות אינם חשובים. לכל בהמה יש רעיונות, ואלה אינם רעיונות אלא סיסמאות. מה שמרטיט אותנו הוא צורת הפניה למאזינים הוא הדבר שובה הלב. המשפט האחרון שאמרתי בהרצאה הוא ממש מטומטם. אבל החרוז האלכסנדרוני נשמע יפה. כזה הוא אביו. כשגבריאל החליט לכתוב את הספר על גוטרמן היה נדמה לו שהוא יודע עליה הכול. הרי הייתה ידידת משפחה, כמעט דודה. הוא ראיין אותה ושאל מה שנראה לו חשוב. 
היא נולדה ב1924 והיגרה לקולומביה ב1938. קצת פרטים על חיי המשפחה בגרמניה והבריחה ממנה. אביה פתח מלון. נואבה אירופה. הוא פחד לקרוא לו מלון גוטרמן. חברת מוניות שכרה כמה נהגים, פליטים יהודיים, והעיר התמלאה כרזות "אנו תומכים בנהגים שלנו במאבקם נגד הפולנים" 
בעיתונים היו מופיעות ידיעות על אניות שהגיעו לבוגוטה. ידיעות מהסוג הגיעו 47 יהודים. 33 גרמנים. 10 אוסטרים. 3 יוגוסלביים וצ'כי אחד. 
שרה הצעירה הייתה המתרגמת מספרדית לגרמנית. אביה לא למד את השפה. 
קולומביה שלא הייתה מדינת הגירה של ממש קלטה אחרי מלחמת העולם הראשונה גרמנים שברחו וחיפשו מקום להתפרנס, ויהודים גרמניים, שגם הם חיפשו פרנסה ושקט. 
הנמלטים מאז הגיעו למלון לשמוע חדשות מהמלחמה החדשה. והם ישבו שם שולחן ליד שולחן אלו שבגרמניה היו מנפצים את חלונות הראווה של אלו שישבו לידם. המלחמה נשמעה כמו תסכית רדיו. החיים היו שקטים עד שנולדו הרשימות השחורות. רשימת אזרחי מדינות הציר. להיות גרמני הפך להיות קשה. 
העבר הופך להווה כשגבריאל מתאר את אביו אחרי ניתוח הלב שלו. תיאור ריאליסטי שאיננו חוסך פרטים מהקורא. אביו יצא בשלום מהניתוח. וגבריאל הפך להיות מטפל של אביו. הגיע השלב שבו גבריאל הפך להיות אביו של אביו. 
שרה הופכת להיות דמות יותר משמעותית בסיפור, כשהיא עוזרת לגבריאל לטפל באביו. 
כמה שבועות אחרי הניתוח, כשאביו מבריא, הוא מתחיל להאמין בחיים השניים שניתנו. שהוא מתחיל חיים חדשים, בתוכם גם מערכת יחסים עם אנחלינה, הפיזיותרפיסטית שלו.
 בכיתה מזכיר סנטורו האב את הימים בהם החיים בקולומביה מתחת לשלטון דכאני היו קשים. מספיק היה לספר בדיחה במקום הלא נכון ליד אנשים לא נכונים, היית משלם מחיר קשה. והיום ישנם כתבנים, והוא מתכוון לגבריאל סנטורו בנו, שאינם יודעים כמה אומץ היה צריך כדי לשתוק. שלא להפיק היום רווחים מסבלם של אנשים אז. כשגבריאל בא להתעמת אתו אומר לו אביו, לא הבנתם, אתה ושרה, נתתם פומבי לדברים שרבים רצו לשכוח. עוררתם שיחות על הרשימות. על פחדנותם של מלשינים. החרדה של אלו שהלשינו עליהם בלי צדק. מלים שנמחקו מהמילון. אני מגנה את ספרך הנצלני. הטפילי והפולשני. הספר שלך הוא חתיכת חרא. חשבת שאתה יודע מהי המדינה הזאת. חשבת שכולנו נתחיל לאונן מרוב שמחה. 
ואביו עשה טעות אחת. הביקורת הארסית שפרסם על ספרו של בנו הפכה אותו למפורסם. 
שישה חודשים אחרי שהבריא מהניתוח נהרג אביו של גבריאל בתאונת דרכים ומתחיל פיתול נוסף בסיפור. 
החלק הבא נושא את השם " החיים לפי שרה גוטרמן" שזה גם שם ספרו של גבריאל, אך גם סיפורה שהוא מסופר מחדש עם הרבה יותר פרטים. 
בשנת 1946 הבינה שרה שהיא הופכת להיות הזיכרון של סנטורו המבקש לשכוח הכל. היום זו לא בעיה לזכור, היא אומרת. נכנסים לחנות מחשבים וקונים זיכרון. זיכרון שאסור לי לזכור לדבר עליו, גם לא עם בניו או נכדיו בעתיד. מחיקת זיכרון מוחלטת. אבל היא זוכרת. שרה בודקת עם גבריאל מה אביו כן סיפר לו. איך סיפר וכמה. 
היא מספרת על שנות המלחמה. הרשימות השחורות. הפסקת עבודה. הפקדת הנכסים. מחנות המעצר. 
את הרשימות נתנו האמריקאים. הם ידעו מי הוא מי. עשרות אלפי שמות באמריקה הלטינית. אלו שהחזיקו תמונה של היטלר, את מיין קמפף. יפנים. זה שמכר ירקות לשגרירות הספרדית. הרשימה היא הוכחה שאין אלוהים, יש אמריקאים, אמרה שרה הקטנה וקיבלה סטירה מאביה.
 דבר נוסף שהלך וקרע ילדים מהורים הייתה השפה. בעוד שההורים התקשו בשפה הספרדית והמשיכו לדבר בינם לבין עצמם וידידיהם גרמנית, הצעירים כבר דיברו ספרדית, עם כל הסלנג המקומי, והתביישו לדבר בשפה של הנאציונל סוציאליסטים. הם כבר לא חשבו בשפה שהפכה להיות מיושנת להם. 
מנותקת וחסרת קשר לאנשים בני גילם. הם רצו להישמע ולהיטמע בסביבתם. או כמו שאמר אביו של גבריאל, הבן אדם הוא מה שהוא אומר ואיך שהוא אומר את זה. 
למבוגרים לא הייתה היכולת להתבדח או לדבר באירוניה או כל מה שיכולים לעשות אנשים החיים בשפתם. 
אביה של שרה היה שולח אותה להתארח במשפחות גרמניות, שידעו עליהן שהן נאציות. הוא עצמו נמנע מהזמנות לארוחות, אבל אותה שלח. בקולומביה אין יהודים וארים. כולנו גרמנים ונאציזם הצגה. 
הוא טעה, אך אז עדיין לא ידעו בבוגוטה על מחנות ההשמדה, על הרכבות החוצות את אירופה מלאות בקורבנות. מושגים שלא הופיעו בחדשות ובעיתונים. 
אלא שבינתיים אסרו לדבר גרמנית בקולומביה. סגרו בתי ספר גרמניים ושרפו ספרי היסטוריה גרמנית. 
אחרי המלחמה כשהגרמנים חזרו מהמחנות המדינה החזירה להם לכאורה את רכושם שהוחרם. לכאורה מפני שגבו מהם את דמי השהות במחנות וכן פיצויי מלחמה, כך שכולם היו צריכים להתחיל את חייהם מהתחלה. מאפס. 
לא התעכבתי על הסיפורים עצמם. על מערכת היחסים הנרקמת בין כמה מן האנשים. חייהם בעבר ובהווה. בבוגדים ובנבגדים. במלשינים ובמולשנים. לא בשקרים שאנשים מספרים אחר כך. לא כדי לשקר לאחרים, אלא כדי להמציא לעצמם עבר אחר. כזה שיוכלו לשאת בעצמם. למרות שאת תוצאות המעשים ההם אי אפשר לשנות בשום סיפור ושינוי העבר. 
אדם הוא השקרים שהוא מספר, אמר אביו של גבריאל. האדם לומד לחיות עם מבטו של הזולת ולכל מה שמכיל מבט זה. לעשות משהו העשוי לשנות את המבט הזה הוא משימה כעט בלתי אפשרית אמר. למרות שעל עטיפת הספר מוזכר גבריאל מארקס ואסקס איננו דומה לו. אין את הפנטזיה של מארקס אך ישנו ריאליזם חסר פנטזיה. 
ואסקס עוסק בשאלת הזיכרון והעבר, וכסופר הכותב על סופר גם בשאלת השפה. מקום שבו כולם גרמנים, כל הנושא דרכון גרמני. יהודים ונאצים כאחד. מקום שכולם גולים בו. גם הנאצים. 
כמובן שכקורא יהודי, אבל לא רק, הרי הספר מוליך לכך, אנחנו מזדהים עם היהודים יוצאי גרמניה. 
גבריאל, אחרי שהוא מפרסם ספר נוסף " המלשינים" אותו אנו קוראים בתוך הספר המלשינים, שואל את עצמו, את הקורא, למה כותבים אוטוביוגרפיות. נרקיסיזם אקסבציוניסטי ואגוצנטריות? כדי לנקום באחד ולהוכיח שאתה הכותב, טוב. 
כמו הערה שהעיר לו אביו בזמנו על דרך כתיבת ספר על השואה. על ניצולי שואה. 
אין אפשרות להבין את קולומביה. כל ניסיון להבין אותה באמצעות כתיבת ספרים הוא תמים ומוליך שולל. כל מה שהספרים הללו עושים הם בעיות לכותבים. 
מה אנו יודעים על קולומביה של מלחמת העולם. לא התעניינו כי לא הייתה שם שואה. אבל הייתה אנטישמיות גרמנית ומקומית. ומעניין לראות כיצד השפיעה גרמניה ההיא על היחס לאחרים במדינה הרחוקה שלא ידעה על השואה אבל ידעה משהו על גרמניות. 
ואם כך, איך היו החיים בארצות אחרות בדרום אמריקה שהיו רחוקות מהתהליכים ההיסטוריים. ארגנטינה של אחרי המלחמה דווקא נתנה מחסה לנאצים בורחים. 
זה ספר טוב גם אם איננו אולי ספרות גדולה באמת. הוא מעניין מאוד. לואסקס יש מה להגיד על החיים. 
הוא מכיר היטב את מה שנדרש היום בספרות מודרנית. עירוב זמנים. אמת שמשתנה. אמירות ואבחנות מעניינות.
 "מתברר שבספרים אנחנו מגלים את הדברים החשובים, אבל מאוחר מדי. זה הקטע הדפוק עם ספרים." 
יש בו מה שאני מחכה לו מספרות טובה. משהו מעבר לסיפור טוב. ואסקס הוא לא רק מספר סיפורים הוא גם סופר.