יולנדה משה סקאל

יולנדה, ספרו האישי מאוד של משה סקאל העלה בי בקריאתו את זיכרון ספרה של רונית מטלון " זה עם הפנים אלינו" אותו קראתי שוב לא מזמן. שני הספרים הללו יחד עוסקים, כל אחד בדרכו ביהדות מצריים. 
מה היה בה במצרים של שנות השלושים והארבעים שהפך אותה לארץ מרתקת תרבותית. שני קודקודים. קהיר ואלכסנדריה. ג'רלד דארל האנגלי כתב בסוף שנות החמישים ארבעה ספרים הקשורים אחד בשני ומוכרים בשם הרביעייה האלכסנדרונית ( ז'וסטין, קליאה, בלשאצר ומאונט אוליב) קוואפיס חי באלכסנדריה. קהיר שהולידה את ז'קלין כהנוב, ההוגה היהודייה. 
קהיר הייתה מרכז יהודי גדול. כמו ביירות בלבנון, ובגדד בעירק, גם הערים המצריות חיו תחת השפעת תרבות מערבית, של עובדי השלטון באחת, והמוסדות המסחריים, בעיקרה צרפתית אך לא רק. גם אנגלית. באחרות. 
ערים שמשכו אירופאים אל הלבנט. ואלו נטמעו חלקית, לא לגמרי בהלך הרוח המקומי, הם נשארו גולים, זרים שלא ממש נטמעו לחלוטין בלבנטיניות. לא אהבו אותה אך הפכו אותה בדמיונם לרומנטית. אימפריאליסטים לבנטיניים. שניסו להטמיע את צורת חייהם האירופאית בתוך צורת חיים אחרת, ונשארו באיזה מקום שהוא איננו לא זה ולא זה. הם כן הצליחו למשוך אליהם את בני המעמד העליון של בני המקום. 
המשפחות היהודיות חיו שם בכפילות מסוג אחר. מצד אחד מיעוט שכבר נטמע וסיגל לעצמו את צורת החיים המקומית, מצד שני המשפחות " הטובות" חיו בהתנשאות וסוג של הסתגרות. הם סחרו עם המקומיים, והיו אתם בקשרים שונים אך למדו בבתי הספר של הזרים, דיברו אנגלית ובעיקר צרפתית וראו עצמם שייכים לתרבות אחרת.לא המקומית. 
סקאל לא כתב על זה, אך ספרו משקף את השניות הזו. ובצורה הרבה יותר כואבת. 
אותם בני משפחות יהודיות שעלו לארץ אחרי מלחמת השחרור, בקושי למדו עברית. המוסיקה ששמעו נחשבה למגונה. השפה שפת האויב. ביניהם המשיכו לדבר צרפתית. ומי שהיו בני המשפחות הטובות הפכו כאן לבני המעמד הנמוך.
 יולנדה הוא סיפור התבגרותו של נער צעיר ממשפחה שמוצאה בקהיר. משפחה גדולה עם דודים ודודות ואינטריגות משפחתיות שונות. מעל כולם ניצבת הסבתא יולנדה. שולטת מקרבת ומרחיקה. 
בכל יום שישי, כשהוא בא לבקר אותה הוא שורק מבחוץ את השריקה המשפחתית. היא שואלת קי אס, הוא עונה, אני, פותח את הדלת לדירה העבשה. 
בשעה שתיים בדיוק התחיל סבב טלפונים מבנותיה בסדר קבוע. דיווחים משפחתיים. 
את מומו, משמש, כינוייו המשפחתיים אנו פוגשים לראשונה כשהוא חייל בן תשע עשרה. משם ילך הסיפור הלוך ושוב בין הזמנים. הווה – עבר. עולם של זיכרונות שיצרו את המשה של ימינו הכותב את הספר. סיפור שמתחיל בלוויה של דוד אדמונד. מפגיש אותנו עם אלמנתו, דודה חבצלת, השנואה על הצד המצרי של המשפחה. היא הייתה תורכיה. והיא תספר לו כשבא לניחום אבלים שבצעירותה למדה ציור, אבל כאן לא הייתה לה השראה. הכול היה מכוער. אותך ציירתי. ילד יפה כמו ילדה. נראית כמו בלרינה. 
צריך לזכור את התמונה הזאת. היא תחזור שוב ברגע חשוב בסיפור. היא לוחשת לו קראתי את הספר שלך. הוא חרא. 
ברוב ספרי החניכה, בעיקר אלו שנכתבו על ידי סופרים מזרחיים שולטת ביד רמה האימא. כאן הלב המרכזי הוא הסבתא. האימא הגדולה של כולם. 
יולנדה שגירשה את בעלה מהבית, שחיה סגורה בדירתה, מדברת צרפתית. 
את הפנטזיה הגדולה שלה, פריז, לא הגשימה. מומו הגשים בשבילה. היא חייתה פריז דמיונית בה הכירה כל רחוב וכל ריח. הוא זה שנסע וחי זמן מה בפריז. היא המשיכה לחיות בין צנצנות צבעי האיפור שלה במדינה שאת שפתה לא למדה. 
עשוי להישמע כמו דרמה, אך סקאל יודע לראות את הדברים בעין הומוריסטית במידה. הכאב, כאב. אך אפשר להתייחס אליו גם אחרת. בילדותה חלתה יולנדה בפוליו ומאז היא גוררת רגל. כשמומו מבקר היא פורשת ניירות על השולחן שלא יגע בו בידיו. היא פדנטית. היגיינה זה הדבר החשוב ביותר בעולם, יותר חשוב מחברים. יותר חשוב מהחיים. כך היא מלמדת אותו. החלונות סגורים תמיד מחשש לקורו ד'איר, רוח פרצים. 
את רוב חייה בילתה במיטה. כשהוא בא הוא נשכב לידה, לא לפני שהוא פורש את הסדין " שלו" על שלה. פעם כשעוד היה ילד קטן היא חשבה שהוא ישן והחליפה את החזיה. הוא הציץ וראה את שדיה שנראו לו מפוארים. 
מומו, נכדה הבכור האהוב. לעתים הייתה הולכת " לעשות את הביקור" . לא הלכו לשירותים במשפחה. על צ'יקיביק אין מה לדבר. עושים אותו כי צריך להמשיך להוליד, אבל את הרעש שעושים סביבו יולנדה לא מבינה ולא מאשרת. 
שאולי, בן זוגו, כן, זו תהייה התפתחותו של מומו, טוען שכל התכונות הבעייתיות שלו, כל האובססיות והחשדנות באות ממנה. 
הראשונה לנחש ולדעת שמומו יהיה ריגולו הייתה יולנדה. הוא הרי היה יפה כמו ילדה יפה ועטור תכשיטים. מומו איננו מספר איך קבלו הוריו את הידיעה שהוא הומו. אך יולנדה הזקנה, רחבת אופק בדרכה קיבלה אותו באהבה. אותו ואת בן זוגו. 
את הסוד למה זרקה יולנדה את סבא ז'ורז' מהבית יגלה מאוחר יותר. סבא ז'ורז' שעבר לגור בביתו. לאורך הספר יתגלו כמובן עוד כמה סודות משפחתיים. משפחה גדולה, דודים דודות, כמובן שהיו להם סיפורים נסתרים. 
אבל כולם הם מסגרת לשני סיפורים. זה של יולנדה וזה של התבגרותו של מומו והפיכתו לריגולו. 
רק מאוחר יותר יתווסף עוד סיפור. סבא ז'ורז' יערוך הכרות בין דוד הונורה, דוד גוסטב, ודוד מרסל ובין מומו. הדודים הם בלזאק, פלובר, ופרוסט. ז'ורז היה התרבותי במשפחה, כל האחרים סוחרים. ואת הדודים הספרותיים הללו מומו ימשיך לאהוב ולראות בהם דודים גם בבגרותו. 
מכאן יתחיל סיפור מקביל. סבא ז'ורז' מגלה למומו שהוא כותב סיפור. סיפור ושמו יולנדה. ומכאן ואילך תהיינה לנו שתי יולנדות. הסבתא ברואת עטו של סקאל וזו הבדיונית, של סבא ז'ורז', והספר כולו יתחיל לעבור בין היולנדות והסיפורים. 
אתה עוד לא אהבת מומו, יגיד לו סבא. כן, את ההורים והמשפחה. אבל לא מישהי שתחשוב שהיא מיוחדת.שהיא תחשוב שאתה מיוחד. תחשוב שיש רק דגם אחד שלה בעולם. פרמינידס היווני אמר " היש ישנו והאין איננו" אין דבר כזה אין. אבל מומו כבר אהב, וזו לא הייתה מישהי אלא מישהו. וזו לא תהייה אהבתו היחידה או הגדולה. 
בפריז ייכנס לחייו שאולי. מומו יתאהב שוב ובאמת. 
משה סקאל הצליח לכתוב ספר מהנה מאוד. קריא ומושך לב. ההסתכלות ההומוריסטית במידה הופכת לסיבה טובה להתאהב בדמויות, יולנדה והמשפחה. הומוריסטי אבל לא פרודי. רציני ויפה. משלושת ספריו שפרסם עד היום נראה לי שזה הטוב ביותר ותחילתו של שביל חדש בכתיבתו.