החקירה. חואן חוסה סאר.

סאר, לא קשה לנחש הוא יליד ארגנטינה. הוא נולד בעיירה בת 3000 תושבים. בן למהגרים סורים לבנוניים. למד פילוסופיה ולימד אסתטיקה של קולנוע. הוא נשאר לגור בסנטה פה ולא עבר לבואנוס איירס. 
ב1968 עזב את ארגנטינה ועבר לפריז. רק ב1982 החלו להופיע כתביו בארגנטינה. 
גם אם ספריו מתרחשים בארגנטינה הוא איננו כותב על ארגנטינה. בשבילי, אמר בראיון, הספרות הלטינו אמריקאית היא גיאוגרפית. לא קטגוריה אסטטית. אין סופרים המשתייכים ללאום. בשבילי יש רק סופרים. 
"שם, לעומת זאת, בדצמבר, הלילה מגיע מהר" שורה ראשונה וכבר מציצות כמה שאלות. שם לעומת? מי מדבר? נשמע כמו שיחה שכבר התחילה. מי מספר, אך למדנו כבר שמי שמספר עשוי להתגלות מאוחר יותר. 
שם זו פריז. שם האנשים מאריכים חיים יותר ממקומות אחרים, בעיקר נשים. 
פריז משופעת בנשים זקנות. אריסטוקרטיות, בורגניות, ממעמד הפועלים, רווקות שרופות, נשים חופשיות שהתעקשו לשמור על עצמאותן הגאה. אלמנות, גרושות, בתולות זקנות. צרפתיות, מהגרות מקליפורניה, יהודיות ואפילו פרפריות שאולצו לפרוש על ידי צנזור מחמיר יותר מהמוסרי. הזמן. 
הן יושבות על ספסלים בשדרות, מאכילות ציפורים. משקות בבוקר שיחי גרניום על חלונן. מגדלות כלבים קטנים עצבניים והן מתות, אך מספרן אינו פוחת. 
נשים מיטיבות לשאת את הבדידות מגברים. הלילה אולי בולע אותן אך ביום הן חוזרות. שבריריותן הופכות אותן לדוברות תקופתן. הערות בפתחי מאפיות, ניתוחיהן בבתי תה, פרשנויותיהן לתמונות המוקרנות בטלוויזיה. שיחות חולין עם הקנרית שלהן הן הדיון הרציני היחיד המתקיים בעידן המודרני. הן מיטיבות לחשוף את נבכי ההווי מהפוליטיקאים. הן חיות עד שמישהו רוצח אותן.. 
בספר התיאור נמשך יותר, קיצרתי כדי להביא קצת מניחוח הכתיבה המיוחדת. מזמן לא נתקלתי בספר שכבר המשפט הראשון שלו מעניין במיוחד והבאים מרשימים מאוד. 
ובכן, הזקנות בפריז נרצחות, עשרים ושבע עד עכשיו. פקד מורבן הוא הקצין החוקר, והספר אמור להיות ספר מתח. אמור כי לסאר יש סבלנות ועין. כבר בהתחלה ברור שמרדפים מהירים לא יהיו כאן. 
הוא מרבה לתאר ולהיכנס לפרטי פרטים של מה שמעניין אותו, כמו פינת רחוב פריסאי. והקול המספר הוא מספר על. רואה ויודע. 
מורבן, בן ארבעים וקצת, גרוש טרי, יודע שעיסוקו כשוטר גורם לו להפרעות רגשיות. התפקיד היה בשבילו בגדר תשוקה, ובזמן חקירה הוא אדיש לחמלה. יש בו צימאון לבהירות. את הפושעים הוא לא חוקר בשנאה, גם כשהוא מזועזע, הם מפחידים אותנו, אך זו לא סיבה להחזיר להם בהתעללות ולהיפך לחיות אדם כמוהם. 
כעת הוא מודאג מהרציחות שבתחילה היו מפוזרות בכמה רבעים אך לאחרונה הן מתרחשות קרוב מדי למטה המשטרה בלבד. 
לפתע, כמעט באמצע משפט משתנה הקול המספר והופך לגוף ראשון. מישהו המכיר את מורבן. הוא ממשיך לתאר את מורבן, והפעם אנו יודעים שיש מי המדבר עליו, אם כי בינתיים איננו יודעים מי המספר. הוא מכיר את מורבן כל כך מקרוב עד שהוא מכיר אפילו את חלומותיו. 
עשרים ושבע רציחות. אדם שאיננו משאיר שום עקבות שאפשר להתחקות אחריהן. שיגעון מגלומני לקרוא תיגר על המשטרה. הרצח האחרון בלוק או שניים מהמטה המיוחד של מורבן. התעקשות תיאטראלית לחזור על תוכנית השמדה מטורפת. 
אחרי כל רצח נוסף טלפנו כאלה שקראו יותר מדי דוסטויבסקי, התוודו על חטא שלא חטאו ורצו להיענש. 
העיתונים היו מלאים בכתבות, נעשו כבר שני סרטים ונכתבו ספרי בלשים עוד לפני שהיה ולו רמז אחד. 
מורבן שאין לו עניין ביחסי ציבור העמיד את סגנו וידידו לוטרה למסיבות עיתונאים וראיונות בטלוויזיה. 
הצופים "שנולדו להיות בני אדם אך הפכו לצרכנים, יחידות מדידה של חברות אשראי,שברים של אחוזי צפייה בטלויזיה, ויעדים מפולחים סוציולוגית של משרדי פרסום, בין שתי כפות מזון מופשר במיקרוגל, מאמינים שהפקד לוטרה לוחש להם אישית באוזן מתוך המרקע." בניגוד למורבן, לוטרה היה רודף נשים, מתנהג כמו שוטר קולנועי, מהמר, שותה אלכוהול, ובשעות עייפות מריץ גם שורת קוקאין. לוטרה ידע שהרוב מבלבל בין העולם לבין ייצוגים אלקטרוניים ומילוליים. הוא ידע מה להגיד כדי שיהיו מרוצים. 
הרוצח טבח בברוטאליות רק זקנות בודדות. הוא לא שדד מהן רכוש. רוצח פיקח והגיוני שאינו משאיר אחריו עקבות. שליחי מרכולים, רופאי בית, ואפילו כמה ג'יגולוס שנתנו שירותים לנשים מבוגרת ואת הכסף בזבזו אצל זונות בני מינם, מוכרי אנציקלופדיות מדלת לדלת, גובה מיסים, כולם היו חשודים, כי למה למרות ההזהרות הרבות בעיתונות ובטלוויזיה הכניסו הזקנות את רוצחן הביתה. 
ברוב המקרים, בקבוק ליקר ושתי כוסיות ריקות העידו על שיחה נינוחה לפני הרצח. סימנים הראו שלעתים הוזמן לסעוד והביא את היין אתו. הסכין היה תמיד של הנרצחת. למה הלכה להביא לו סכין? איך גרם לאמון הזה. סימנים הראו שחלק מהנשים נכנעו ברצון ליחסי מין לפני הרצח. טיפות זרע ושערות שנבדקו לא עזרו. לא היה למה להשוות אותם. 
מורלן מתאר את הרוצח כגבר בודד היכול לצאת מביתו בלילות, ספורטאי בעל כוח פיזי, בעל יכולת אורגזמית רבת פעמים. ביצועיו בסכין הראו שהוא לא רק דוקר, הוא משסף, עורף, עוקר, ומקצץ. את התוצאות היה משאיר על צלחות האוכל. יש להניח שגר בשכונה, שהייתה הכרות מוקדמת בין הרוצח לקורבנותיו. 
מורבן שקע בתוך התיק. כל רגע ורגע באותם חודשים היה עסוק בו. ניסה לעקוב אחרי הצל החמקמק. עם הערב היורד נעשה לא שקט. הוא חשב על הרוצח היוצא אולי לאירוע נוסף. מה השיגעון שלו, מה הוא מחפש בגופות הנשים, איזה סוד. 
החלק השני של הספר מתנתק לכאורה מהחלק הראשון. הוא מתרחש בארגנטינה וגיבוריו שונים. פיצ'ון חוזר מפריז לארגנטינה לטפל בענייניו של אחיו התאום שמת. שלושה ידידים הם מרכז הפרק, מלבד פיצ'ון טומאטיס, איתו חידש קשר ישן, וסולדי צעיר משניהם, חובב ספרות שהתקרב לא מכבר לטומאטיס. 
לפיצ'ון יש מניע נוסף לביקורו. ידידם הסופר וושינגטון נורייגה מת ובביתו נמצא כתב יד של ספר שלא פורסם. "באוהלי היוונים" שלושתם רוצים לקרוא את כתב היד הנמצא בידי בתו של וושינגטון, אך היא איננה מוכנה להוציא אותו מתחת לידיה. 
לחוליה ולוושינגטון הייתה מערכת מסובכת ומסוכסכת. היו לה טענות נגד אביה שהזניח אותה. אך משמת עזבה את בעלה וביתה ועברה לגור ברינקון, עיר רחוקה, בביתו של אביה, שם עברה תהליך הזדהות מוחלט. כמוהו. התנתקה מילדיה ונכדיה והתחילה להתנהג בדיוק כמוהו. אל ידידי אביה היא מתייחסת בחשדנות. 
טומאטיס שולח את סולדי הצעיר שלא הכיר את וושינגטון לנסות לראות את כתב היד. 
כאן מתחילה איזו אינטריגה שעניינה ספרות. 
סולדי מוצא העתק מודפס של "באוהלי היוונים". מתחת לכותרת הספר לא מופיע שם הסופר. ספר שלפי הסימנים נכתב עשרות שנים קודם למותו. 
נושא הספר הוא מלחמת טרויה. במחנה היוונים מול חומות העיר הנצורה. המספר אינו עובר ולו פעם אחת לצד השני של החומות. והספר נגמר כששערי העיר נפתחים לקראת סוס העץ הענק. 
את הסיפור מספר חייל זקן שאינו מודע כלל לתחבולה. ובכלל, ממקומו לא ראה את המלחמה ושמע עליה סיפורי גבורה מפי חיל צעיר. קול מספר כפול. 
סולדי פותח את הספר. המשפט הראשון שלו מתחיל בשלוש נקודות "… הוכחה לכך שרק הפנטזיה היא המולידה את האלימות" גם הספר שאנו קוראים התחיל במין משפט שכאילו היו צריכות להיות שלוש נקודות בתחילתו ומשפט שהוא כאילו המשך למשהו שנאמר קודם. ומה שסולדי הקורא מתאר לפיצ'ון על הטיפוגרפיה של הספר זהה לחלוטין לטיפוגרפיה של "החקירה" החברים חושבים שלא וושינגטון כתב את הספר. 
ושוב חזרה לפריז, לפרשת הרצח. הפרק מתחיל במלים "מורבן עמד, כפי שכבר אמרתי לכם, והשקיף מהחלון" מי מדבר אל מי. מי מספר. במשפטים הבאים מתגלה סוף סוף שהמספר הוא פינצ'ון המספר את הפרשה לחבריו בארגנטינה. 
לסאר לא בוער לזרז את הסיפור. הוא יתעכב לתאר את החדר. את צבע האור, את שיערם ותסרוקותיהם ובגדיהם של השלושה. בעתיד, כשינסו להיזכר בשיחה הזו כל אחד יזכור אותה אחרת, גם פינצ'ון המספר. 
דצמבר בפריז. האל האחרון שהתגלם והביא לצליבתו בגיל שלושים ושלוש ניפח את מכירות חנויות הכולבו. מעריציו החליפו את התפילה בקנייה באשראי ואת הערצת הקדושים בתמונה חתומה של שחקן כדורגל. מקומות הפולחן המרכזיים הם המרכזים המסחריים. 
הרצח העשרים ושמונה מתרחש. אפשר לחשוב שהתסריטאי של סדרת המתח דקסטר הכיר את הספר. הרציחות המופיעות בסדרה דומות מאוד לאלו המתוארות אצל סאר. 
בדירה של זקנה מספר עשרים ושמונה נמצא הרמז הראשון. הטעות הראשונה של הרוצח. ומכאן זה כל מה שאפשר לספר על הרוצח עצמו. 
ושוב חוזרים לשלושת החברים בארגנטינה. פיצ'ון מנסה לשכנע את האחרים שהוא מכיר את כל הפרטים, כי היה גר בשכונה ואת החסר השלים מהעיתונים שהיו מלאים פרטים, אתה לא יודע כלום, אתה כמו החייל הזקן בספר של וושינגטון, הזקן שלא ראה את המלחמה, ולא את הטרויאנים. הכול שמע מהחייל הצעיר שגם עליו אין לסמוך. 
אומר רק שהפתרון כל כך מורכב עד שצריכים להסתמך שוב על שיחה של הידידים בארגנטינה על רציחות שהתרחשו בפריז. וגם אז…….. האם זה ספר מתח בלשי? האם החטא ועונשו הוא ספר מתח בלשי. גם שם יש רוצח זקנות ( אחת) ויש חוקר. וזה לא רק הדמיון החיצוני היחיד. 
הטקסט כתוב כמעט ללא חלוקה לפסקאות, כזה המזמין לקריאה רצופה. אין מקום להפסקות כמעט. 
אם אגיד שהספר יוצא דופן, הרי כבר מעצם הכתיבה עליו הפכתי אותו לכזה, על הרלן קובן למשל אינני כותב. 
הכתיבה נדירה לא רק לסוגת המתח. גם לספרות גבוהה. להגיד שסאר הוא סוג של דוסטויבסקי יהיה מוגזם כמובן, אך אין ספק שהחידה הזו המתפרשת על רבדים רבים ובכל פעם שנזרק רמז הרי שהוא כמו אבן שנזרקה לבריכת מים. גורמת לאדוות מתעתעות. הכתיבה לא פשוטה, הספר איננו מותח למרות שהוא מסתמך על ספרות הבלשים. חלק מהקוראים ישתעמם ויניח לספר, חובבי ספרות לשמה מאמץ הקריאה כדאי. 
וואו, איזה ספר.