קראתי ראיתי סוקר תרבות
המגיפה בעטה שם בחיים, נראתה ונשמעה ביום יום. לא בעיתונים. כולם הכירו חולים ומתים, כולם דברו על אידס ואף אחד לא חשב שצריך להרגיע ולטשטש כמו בארץ, להפך, שם חזרו ודברו והזכירו בלי סוף, המון היו מתנדבים ומטפלים.
התרגשתי באמת כשראיתי איך אנשים זרים מטפלים בחולים בהתנדבות ומרצונם, ובכל מקום ציבורי שהלכת אליו מכרו את הסרט האדום שהיה סימן ההיכר ותרומה למתנדבים, וידעתי שאני צריך לחזור לארץ אל החולים שלנו ולעשות דבר מה בעניין.
כשחזרתי לעבודה, ראיתי שזה לא מספיק, שצריך לעשות עוד, וחיפשתי את כל הפעילים, וכמעט שלא מצאתי, חשבתי שאראה שם המונים מהקהילה, והם לא היו שם.
טוב, נכון שגם לי זה לקח זמן, והצורך והמחויבות נולדו לאט, אבל זה קרה לי וזה לא קרה למספיק אחרים. המגפה הפכה להיות כוח מאחד את הרבים שהיו קודם בודדים.
בזמן ההוא כבר הפסיקו לדבר על הקופים. הסתבר שהוירוס מקנן עשר שנים או יותר עד שהוא מפתח סימנים. כבר הבינו שלא היה חולה ראשון והוירוס הגיע כבר בשנות השבעים הראשונות.
כאן כל אחד נלחם לעצמו עם עצמו והגיהינום הפרטי היה גדול ממה שאפשר לתאר אותו, בגלל שלא היה שום תיעול לפחד ולתסכול המצטבר.
הבנתי שאי אפשר שלא לקחת חלק במלחמה, מוכרחים להשתתף, הרי אלה מיטב חברי, וגם אם לא, הרי כבר אין הבדל יותר במחלה, חבר, לא חבר, סטרייט או נרקומן.
מספיק סטרייטים, נשים וגברים חלו, וכשבאת לבית חולים כבר לא היה חשוב ליד מי שכבו בחדר, הפחד הראשוני של מה יחשבו עלי נעלם, בא פחד אחר, הרבה יותר גדול, פחד מוות.
וכמה שאני לא מאמין, מצאתי את עצמי מקלל את השמיים. מה הם רוצים מהילדים האלה.
והיה היום הנורא שליחשו בפרוזדורים של בית החולים שהבמאי הזה, של הסרטים ההומואיים, עמוס, חולה, והוא לא שכב במחלקה שלי אבל רצתי לראות וזה היה הוא ואני לא העזתי להיכנס לחדר. והבטתי מרחוק והוא לא ראה אותי.
כשחזרתי למחלקה שאלו אותי למה אני חיוור ואמרתי שאני מרגיש רע וברחתי הביתה. ובכיתי.
בלילה לא יכולתי יותר, הכרתי המון אנשים, אבל פתאום לא יכולתי לדבר עם אף אחד, שלחתי יד וטלפנתי לקו הלבן. והאיש שענה לי היה נחמד, וכשפרצתי בגל בכי נוסף הוא לא נבהל, ואמרתי לו שעם חלק כל כך גדול מהאנשים לא רציתי לשכב, רציתי רק להתחבק ללילה, אבל היינו מוכרחים ללכת עד הסוף כי כך דורש הטקס, וצריך לשחק את המשחק עד הסוף, עם כל הכללים המזוינים שלו, הוא אמר שהוא יודע, שלעתים קרובות הוא מרגיש כמוני, והיה בזה מהנחמה, וכששאלתי מי יחבק אותי הלילה הוא אמר, אני, ודרך הטלפון הושיט יד , והרגשתי כאילו חיבק אותי ממש, ליטף את ראשי, הרגיע.
והלילה היה קצת יותר טוב אלי. הכרתי המון, המונים הכירו אותי ובטוח שישנם יותר שלא זוכרים מי אני בדיוק ומה עשינו במיטה, אם בכלל, וגם אני, כשאני מנסה להיזכר כבר לא יכול לזכור את כולם, והסיסמה "לכל אדם יש שם" התייחסה רק למתים, והחיים?
אבל אנשים הם לא רק פנים ושמות ואברי מין ואני יודע שגם אני כזה וזה מעליב , כי אני רוצה לחשוב על עצמי כטוב יותר מזה, אבל איך? איך להתייחס אחרת כשכולם מסביבך מתייחסים בצורה כזאת, ואתה מוכרח לישר קו.
בעיתונים כתבו שעמוס עושה סרט חדש, וכשקראתי מה הנושא שלו הרגשתי שהדם אוזל לי מהרגלים.
וחיכיתי שהסרט יצא והיו כל הכתבות על עמוס בעיתונים, ושוב מצאתי את עצמי לבד באולם קולנוע חשוך יושב ובוכה כמו ילד קטן מול הסרט. ולא רציתי לדעת מה חושבים על הסרט אחרים.
כבר היה ברור לכולם כמה הוא חולה, ודווקא אליו לא מצאתי עוז לגשת, לבקר, ידעתי שהוא לא חושב עלי דווקא בימים האלה, ויש לו סדר עדיפויות אחר לחלוטין, אבל יתכן שכן היה שמח לוא הייתי בא, ואני לא באתי.
את הידיעה על מותו שמעתי ברדיו באוטובוס בדרך הביתה. וכמה סמלי הייתה העובדה שהוא מת בשבוע שהסרט ירד מהמסך.
ואם התחלתי לבכות לא הרגשתי. ובאתי הביתה עם פנים רטובות, והדלקתי את המנורה הקטנה ביותר ולא פתחתי חלון וניגשתי לשים על הפטיפון את כל הביצועים של השיר מי פני וולנטיין שעמוס כל כך אהב ובגללו גם אני. וזכרתי שהוא השמיע לי אותו בפגישתנו הראשונה בביתו, ובשבילי עד כמה שגימנזיסטית מבולבלת יכולה להגיד, זה היה השיר שלנו. וזה היה הרקוויאם הכי עצוב שיכולתי לנגן בשבילו.
ללוויה לא הלכתי, כי יותר מכל הלוויות שהייתי בהן ידעתי שבזאת לא אוכל לעמוד. ובסוף השבוע היו התמונות האחרונות שלו והכתבות בעיתונים. והדיכאון שטף אותי מחדש והפעם לא יכולתי לעמוד בו.
והיו פעמים שהאיש בכפיה עשה מאתנו צחוק, או כך זה נראה בטלוויזיה ואצלנו בישוב פחדו מהעתיד. וזה היה הנושא החם לדבר עליו אבל הייתה פריצת דרך ודברים התחילו להתגלגל במהירות ופתאום כל מיני אויבים הפכו להיות אויבים לשעבר, ומדינות ערביות חתמו הסכמים ולמרות כל הפחדים וההתנגדויות פרץ השלום. ולרגע כל תשומת הלב עברה לפוליטיקה, לתהליך. כל המחשבות, התקוות. ואם קודם נסענו בחגים ארוכים לקהיר ואלכסנדריה יכולנו לנסוע לכל מקום באזור וזה היה נפלא. חוץ לארץ הייתה כאן.
למחלה לא היה חשוב כל זה. היא המשיכה לכרסם במסתור. להתפשט. כשחגי חלה, זאת הייתה מכה. הוא אושפז בבית חולים אחר, לא בזה שעבדתי בו. והייתי רץ מבית חולים לבית חולים, מהעבודה לשבת ליד מיטתו ומכל האחרים, דווקא חגי נפגע במוחו, וההידרדרות שלו הייתה נוראה יותר, כי כבר לא ידע מה קורה אתו, עם הטיפול בגוף שלו הסתדרתי, לראות אותו מידרדר לצמח לא יכולתי.
באותם ימים ישנתי פחות משעה ליממה. כשהייתי בבית בכיתי וחשבתי על חגי, כבר יותר טוב היה להיות על ידו ולהחזיק לו יד. והוא מת מהר. וידעתי שכעת אף אחד כבר לא ילמד אותי דברים חדשים. אף אחד לא ידבר איתי ברצינות.
ואני, מי ישמור עלי משטויות, והייתי כבר מהצד השני של השלושים, והבנתי שהגיע הזמן לשמור על אפרוח צעיר, חדש .
המצב בין האנשים היה נורא. הייתה בושה לחלות ובושה למות אפילו. לא חשוב במה חלית החשד תמיד היה שזה אידס וכשמת מישהו מסרטן למשל, אמרו, סוף סוף מישהו שמת סתם מסרטן וגם אז לא היו בטוחים שלא העלימו מהם איזה אידס קטן לרפואה.
לאנשים הייתה איזו סקרנות מגעילה לדעת מי חולה, לא כדי לעזור, לא כדי להיזהר, לא, כדי לרכל, להיות "אין" כדי לדעת, להרגיש באופן חולני שגם אני מכיר חולה אמיתי, לבסס רכילויות, מי, מי. לא ידעתי אם להקיא או לבכות או שניהם.
וכן, הייתי מדוכא וחשבתי שלא אוכל לראות עוד חולה אחד, עוד מת, עוד לוויה.
הרגשתי שאני יכול לכסות את עצמי מהראש עד הרגליים בשטיח, ולרקום עליו את כל השמות של אלו ששכבתי אתם, שטיפלתי בהם, שליוויתי אותם עד הסוף, רשימת שמות.
לגן כבר לא הלכתי. הפרחים שלי, כולם נבלו או נעלמו, ותהיתי לאן נעלמות הבנות כשהן מתבגרות, ומישהו אמר לי שהן מתחתנות עם נשים, נקבות, ומקימות משפחה, לרוב זה הבנות שמתחתנות אמרה אלכסיס, לילדות החדשות נראיתי ,הייתי, זקן מדי, ולמי חשוב מה חשבו עלי כשנעמדתי מתחת לציפור המקורקעת והתחלתי לצעוק לגלים איזה מוות של בטרפלי, בפעם האחרונה שהייתי שם.
ואז הייתה הכתבה על הפריצה הגדולה. על האפשרות שנרמזה שאולי נמצאה תרופה. בטעות. לא במעבדה גדולה, לא באחד המחקרים על אידס. איזה חוקר שבדק דווקא משהו שקשור לסוכרת קיבל מבחנה לא נכונה וכשלא קיבל שום תוצאות עם החומר שעבד עליו, בירר ומצא שקיבל דם נגוע באידס, טוב, הוא הסתקרן לראות את הנגיף והנגיף לא היה, ולא שלא קרו דברים כאלה קודם שהנגיף הסתתר לו בגוף, אבל הוא הסתקרן, למד את כל מה שיש ללמוד על חקר האידס והמשיך לבדוק והתוצאות היו מבטיחות.
באנגליה אפשרו לו לעשות ניסיונות על כמה חולים, והם הבריאו, נותר לבדוק את השפעות הלוואי, ואז, כן, אז, זה היום, התרופה יוצאת למכירה. חופש.
מעניין מה חושבים היום אלו שדיברו על קללה ואלוהים, אם הם מאמינים באמת אז אלוהים שנמצא בכל נמצא גם בתרופה ומוקדם יותר גרם לטעות במעבדה שתקרה, אז עכשיו אלוהים כבר אוהב הומוסקסואלים נכון?.
אני לא חושב שאלך למצעד, אז מה אם יהיה אחד פחות. ככר העירייה תהיה מלאה בלעדי, ואין לי שום חשק לקפוץ לבריכה המלוכלכת ההיא. הכרתי המון אנשים. בחלקם נחמדים, שמתם לב שאני אוהב את המלה הזאת, נחמדים, אני יודע שאחרים שונאים אותה, כן, אנשים נחמדים בעיני מאוד אפילו, חמים. ידעתי לאסוף מהם את מה שאני לא ידעתי. אני יודע שהתחלתי את חיי כמו איזה צ'חצ'ח אשכנזי, אבל אספתי, השקעתי, ואני זוכר את כולם, ואני תערובת של כולם ורובם אינם יותר וזה הופך אותי למצבה מהלכת שצריכה לזכור ולהזכיר לכולם, כל מה שקרה בפלנטה הזאת, שהפכה לפלנטה אחרת לכמה זמן, עד שהוחזרה לנו.
(עובר מנר לנר עם כל החלפת שם, ומדליק אותו.) מה עוד אפשר להגיד על מגיפה שעמדה להימחק מחר ולקחה אתה בדרך את היפים הטובים והנעימים שבנו, לא אסור להגיד את זה, המחלה לא הבדילה בין טובים לרעים בין מוכשרים לממוצעים. לכל אדם יש שם, וכל אדם היו חברים שחלקם נשארו עדיין, והם בוכים.
הלילה הוא הלילה האחרון של החורף. מחר מתחיל האביב באופן רשמי. שנת אלף תשע מאות תשעים ותשע. תקשיבו למה שקורה למטה ברחוב.
מחר מוציאים לשווק מסחרי את התרופה נגד המחלה האיומה הזאת. עוד מעט מתחילות החגיגות ואנשים צרים כבר על בתי המרקחת. לא יאומן שזה קורה באמת.
אפשר להתחיל לפרק את הועד למלחמה באידס ולקפל את דגלי המלחמה. מבטיחים לנו שבשנה הבאה ביום הזה לא יהיה יותר אף חולה אידס.
סוף. ————-
קראתי ראיתי