ינוסטסמה. פרק ה.

הוא החל מספר לי על מחול ועל להקת הריקוד הקטנה והנודדת שלהם, הסביר כמה זה חשוב לו, דיבר על המאמץ להגיע לאיזה הישג. התייחס לזה ברצינות מפתיעה. 
עד לאותו הרגע חשבתי שהוא נהנה מזה בפשטות, מתבדר בהופעה. באותו ערב נסעתי אתו לראשונה לצפות. בדרך למדתי להכיר את בני לווייתו וידידיו, האווירה הייתה נינוחה ועליזה. הם קיבלו אותי כמובן מאליו והיה ברור שהם יודעים ומאשרים את הקשר בינינו. בתחילה הייתי במבוכה גדולה. 
שתי בנות הלהקה קשקשו להן, שני הבנים הנוספים לטשו עין לרגע. האחרים לא הגיבו באופן נראה לעין. אחר-כך התחילו לדבר על ההווי שלהם, עם בדיחות ושפה משלהם. 
נרגעתי, הזרות הפסיקה להפריע לי וכן הבושה על העמידה בפניהם, החרדה מפני מה שהם מנסים לתאר לעצמם, מה קורה בינו לביני, גם במיטה. הרגשתי לרגע שאני הולך ומסמיק מבושה, אך הנינוחות הפשירה אותי. 
שום דבר ממה שדיבר עליו בבוקר לא היה על הבמה בערב. לא נראו לי שונים לטובה או לרעה מלהקת המחול של המושבה, שהייתה מופיעה בכל עצרת חג, רקדו ריקודי עם בצורה הפשוטה ביותר. הייתי במבוכה די גדולה, לא ידעתי מה אומר לו. כך רקדתי בבית הספר, כך רקדנו בתנועת הנוער וכך למעשה רקדו הקיבוצניקים שישבו מולם ומחאו להם כף. 
אחרי המופע הזמינו אותנו לארוחה לפני הנסיעה חזרה. שם התקבלנו בלבביות והתחלתי לחשוב שהטעות היא שלי, הנה, כל אלה שסבבו אותנו נהנו, מחאו כף בשעת ההופעה ובאו לחלוק רשמים אחרי ההופעה, להסתופף רגע עם רקדנים מקצועיים. 
הדרך חזרה הייתה מוכרת, רובם נרדמו. ראשו צנח על כתפי. בסיבוב חד התעורר לשנייה, הסתכל בי ומתוך נמנום ביקש סליחה. צחקתי, גם הוא התחייך וחזר לישון. 
שמחתי שאיש לא שאל אותי לדעתי. למחרת בצהרים נעשתה הטעות. הוא שאל איך נהניתי ואני עשיתי טעות גדולה אפילו יותר ואמרתי בדיוק את מה שחשבתי. 
ראיתי שהוא נפגע, אך איזה כורח פנימי דחף אותי להמשיך עד הסוף. לא יכולתי להפסיק עד שסיימתי להגיד את כל מה שהיה לי. הוא ישב מולי דמום ומרוכז. אחר-כך היה גם שקט בצד שלי. הוא חיפש תשובה. 
בדממה הדקה הזאת הבנתי שהרסתי חלק מעולמו. הוא ניסה לאחות שברים. 
ישבתי מולו ושנאתי את עצמי על שלא שתקתי או התחמקתי באיזו תשובה סתמית אם לא יכולתי לשקר. לא הבנתי שדעתי תהייה לו חשובה באמת. 
אחר-כך, בשקט גמור, אמר, אולי אתה צודק, אולי זאת לא להקת המחול המושלמת ביותר ואנחנו לא שיא האמנות. אבל זה מה שיש לנו וזאת הרמה שאליה אנחנו מסוגלים להגיע ואין לנו שום שאיפות ליותר מזה. אנחנו אוהבים את מה שאנחנו עושים. נותנים את מה שיש לנו עם כל חום הלב וכל הרצון הטוב. זאת לא פרנסה קלה, אולי אפילו לא ממש מכובדת. אבל אנשים אוהבים אותנו ומזמינים לראות. והיה שוב שקט. 
מה אני מבין, ניסיתי להגיד, סתם אמרתי. לא, הוא אמר. לא, אני לא מספיק מתוחכם בשבילך כנראה. אבל לא זה מה שחשוב כרגע. אני חושב עכשיו שאיני יודע איך אוכל לרקוד שוב הערב. אל תגיד לאחרים מלה. לא הייתי צריך לשאול אותך. הצרה אתך שאתה ישר מדי ויש לך דרך משלך לראות דברים. השיפוט שלך אחר. 
ישבתי מולו, מקשיב ואילם. הוא קם, אסף את הכלים. זה יהיה בסדר, אל תדאג. אני יודע שאתה צודק בדרכך וידעתי כנראה גם קודם. אנחנו אמנים קטנים שעושים דברים קטנים ומנסים לגרום שמחה לאנשים קטנים. אבל הדברים שאנחנו עושים הם הגדולים ביותר שאנחנו מסוגלים לעשות והם עולים לנו במאמצים גדולים. לא הייתי צריך לשמוע את הדברים נאמרים בקול רם ממישהו אחר. 
שמעתי אותו שוטף כלים במטבח, אחר-כך התגלח והתלבש. יש לי חזרה עכשיו, זרק ליד הדלת, לא אחזור אחרי הצהרים, אני חושב שניסע ישר משם. מחר יום ששי ואין לנו הופעה. ישנה איזו מסיבה שאנחנו מוזמנים אליה. אחר-כך שמעתי אותו טורח בעוד אילו פרטים ואז שלום חטוף מדלת הנסגרת אחריו. 
רציתי לומר לו שאני מצטער, שאיני מבין במחול, שביקורתי לא הייתה במקומה, אך הוא כבר לא היה. 
בהחלטה פתאומית צלצלתי אליה. כדאי לך שתיקח עורך דין, אמרה מיד. הגשתי כבר תביעה. אתה יכול לגשת לעורך הדין שלי ולהסתדר אתו. לא שלום, לא התעניינות. מרגע שזיהתה את קולי הפכה תוקפנית והרגשתי איך כך סתם, דבר שנעשה מלכתחילה רק בשבילה הולך ומסתיים. גם זה יעלה לי ביוקר. 
התקשרתי לדוד שהיה לי והלכתי אליו להתייעצות. הוא הקשיב, העיר כמה הערות נבזיות שלא לעניין ואמר שיטפל בדברים. החשוב מכל היה שהבטיח לנסות לסדר לי עבודה בהקדם. יצאתי נבוך בלי לדעת למה. לא הייתי רגיל לחלק את עצמי עם משפחת אמי. 
מבלי לחשוב הרבה התגלגלתי לי לשפת הים, לכיוון בתי הקפה. נעמדתי ליד הגדר, לצפות בהופעה. לידי התחילו להתאסף עוד ועוד אנשים. לא לקח זמן רב והרגשתי מישהו מתחכך בי מאחור ויד מלטפת בזהירות את ירכי, מטפסת בכיוון ישבני. 
סובבתי ראש, עמד שם איש, לא ממש צעיר, אך כזה שניכרו בו עקבות יופי מסוים, בעיקר אופי. זזתי והוא אחרי, התחלתי ללכת לכיוון כיכר לונדון שבתחתיתה היו בתי השימוש הציבוריים. זה לא בקו שלי, לחש לי, בוא אלי הביתה. 
ריקני ומדוכדך חזרתי דרך הרחובות ההומים והאין סופיים. כשהוא חזר כבר ישנתי. לא הרגשתי מתי נכנס למטה. ניסה להתקרב ולחבק אותי, מתוך שינה הרגשתי אותו מרחרח אותי ומתרחק. נזכרתי שלמרות תחושת הסתמיות לא הצלחתי להביא את עצמי להתקלח, אך בבוקר התעוררנו חבוקים. היום עבר בדממה. הוא עסק בעבודות הבית שהוזנחו כל ימות השבוע, בישל, כיבס, שלח אותי לקניות. כשחזרתי ניסיתי לספר לו על השיחה איתה, עם דודי. הוא שמע. לא אמר דבר ובקש ממני לרדת למכבסה לפני שסוגרים. 
מאוחר יותר נשכבנו לנוח לקראת המסיבה בערב. אתה צדקת אתמול, אמר, אבל בערב הרגשתי שזה לא חשוב לי יותר ושבאופן לא ברור לי אתה גם לא צודק. היה לי חשוב לדעת שאני נותן את המעט שיש לי בלב שלם. 
הייתה איזו שתיקה לרגע. מה שלא חשבתי הוא שבזמן הזה אתה הולך למישהו אחר. הרגשתי את הריח הזר שלו. 
אחר-כך הייתה המסיבה והייתה אחת הרקדניות שמשכה את תשומת לבי. 
ישבתי עם בני הבית, בעלי המסיבה שהכירו את כולם ובזהירות הובלתי את השיחה עד שהגעתי אליה. 
היא מוזרה מאוד, אמרה לי האישה, רקדנית מהלהקה. סגורה מאוד, קצת מופרעת, אני חושבת. אנחנו מכירים אותה אך יודעים עליה מעט מאוד. היא מנסה לכתוב, מירושלים, עובדת כאן באיזה מפעל כמזכירה. נדמה לי שיש איזה סיפור של אהבה נכזבת מאחוריה. אספתי עליה פרט לפרט. 
בהמשך הערב התיישב על ידי מי שהיה חברו של אחד הרקדנים. לקח לי זמן להבין שהוא מנסה למשוך אותי לפגישה. אבל יש לך חבר, אמרתי לו. ואני עם ההוא. תלמד קצת על החיים, אנפף מולי בלחישה. התרחקתי. 
ביום הראשון שלאחר המסיבה חיכיתי לה כשיצאה מהעבודה. ניסיתי להראות כעובר במקרה והזמנתי אותה לקפה. 
שוחחנו שיחה לא חשובה. היה חשוב לי שתזהה אותי, שלא ינותק הקשר הקצר שיצרתי אתה במסיבה תוך כדי לגימה משותפת בת רגע. בקפה אספתי עליה עוד כמה פרטים. 
כבר ידעתי את כתובתה. ארבתי לה במקומות שונים וכל יום במקום אחר לפי מידע שנתנה לי בעצמה מבלי להרגיש. היא צחקה מהמקריות של הפגישות שלנו לאחר כמה ימים. חייכתי. שמרתי קצת מרחק. לא רציתי להסתבך לפני שייגמר עניין הגירושין. 
ואז היא נעלמה. לא הצלחתי להסביר לעצמי למה משכה אותי. בדקתי עד כמה שזה אפשרי ולא מצאתי את עצמי אוהב אותה. גם לא נמשך גופנית. משהו בסבל הקורן שלה דיבר אלי, כנראה. בעצבותה הפנימית. 
היחסים איתו נמשכו, אך הייתה בהם איזו איכות אחרת. הוא היה פגוע ולא ידעתי אם בשל ביקורתי או בשל בגידתי. נראה לי שלולא ידע שאני במצוקה היה מבקש ממני לעזוב. עדיין הייתי מוזר בעיניו כמו ביום הראשון. 
אחר-כך שמעתי את הדימוי הזה חוזר אלי באופנים שונים מידידיו. כל אחד מהם בתורו ניסה להסביר לי כמה מוזר אני, כמה אחר, כמה שונה, כמה לא רגיל, ואת כל אחד מהם הייתי צריך להרחיק מעלי בלי לפגוע, לא בו ולא בהם. את העצב שלו לא הצלחתי להפיג, אפילו לא לגעת בו. 
מי שנהנה לעקוב אחרי ואחרי הסתבכויותיי היה בן לווייתה של הרקדנית באותה מסיבה בה פגשתי בה לראשונה, אך התברר לי שהם ידידים בלבד והקשר בינם מורכב ומסובך. 
בערב אחר למדתי להכיר אותו מקרוב והחלתי מחבב אותו. הוא התגלה כסבלני וטוב לב באופן מדהים. בתחילה עוד חשבתי שטוב הלב הזה נובע מטיפשות, שאינו חש כיצד הוא מנוצל לעיתים על ידי אחרים, אך הסתבר שהוא ער לכל דבר. למדתי להכיר את סולם הערכים שלו. היו לנו שיחות בעלות השפעה רבה עלי. 
כשניסיתי לדלות ממנו מידע לאן נעלמה, נאטם. אמסור לה דרישת שלום בפעם הבאה שאכתוב לה. אם תגיב בחיוב אומר לך. 
נפגשתי איתה שוב. לנסות ולמצוא פתרון. חשתי שהיא כועסת ולא יכולתי לאבחן את הסיבה. היא שנאה אותי באמת. יכולתי לחוש, לשמוע בקולה, לראות בעיניה. החלטתי להיכנע לרוב דרישותיה ולהגיע אתה להסדר ברבנות בהקדם. 
נדמה לי שאני מבין כיצד גדלה האיבה הזו נגדך, אמר לי ידידי החדש. אתה אגוז קשה. יתכן וחשבה שהסכמתך להינשא לה תיתן לה איזה יתרון. חוסר העניין שלך, האדישות, הובנה על ידיה לא נכון. אולי פרשה זאת כרחמים ואולי כחולשה. על כל פנים, במקום לתת לה עמדת כוח היא הגיעה לכעס על שהכול השתבש. לא הבנתי אותו. היא נותרה לי חידה. 
תרשה לי ללוות אותך לרבנות, ביקש. נישואין כבר ראיתי, בלוויות הייתי. שמעתי שטקס הגירושים שלכם מצחיק ביותר. הייתה זו דרך יפה לא להשאיר אותי לבדי באותו היום, לכל אורך הדיון המייגע, ההתנצחות האחרונה עם עורך הדין של צפורה, עם הרבנים, עם הסדרנים, בין כל הזוגות האחרים, הכעס הכבוש באווירה בפרוזדורים. עכשיו אפשר ללכת, הגלגלים יפעילו את עצמם, אמר עורך הדין שלי. ידידי החדש עמד לעזוב. בימים האחרונים בילינו הרבה יחד. בעזרת קשריו המסחריים כאן עזר לי למצוא עבודה מעניינת בעזרה לניהול מפעל. 
עכשיו, כשידעתי שפרנסתי מובטחת, התרוצצתי ומצאתי לי דירה. בעדנה ואדיבות הבאתי לסיום את פרשת יחסי הקרובים עם בן זוגי האמיתי הראשון. ניסיתי להישאר אתו בידידות, אך הוא העדיף לנתק. אתה ממילא לא מעריך את מה שאני עושה ואין בינינו קשר עמוק אמיתי. זה לא שניצלת אותי, כי הזמנתי אותך אלי, אבל בלי שאתה מבין, אתה נצלן. 
ביליתי את ימיו האחרונים של ידידי בארץ וחשתי שהוא האדם הראשון שיחסר לי בחיי, לכשייסע. בימים האחרונים הייתי צריך לעודד אותו. הוא היה מתוח וקרוב לסוף נשבר. לא הצליח להיפרד ממנה בפניה. לפני שעלה למטוס אמר לי, היא נמצאת באילת. חיה בין הביטניקים שם. אני חושב שהיא בצרה וזקוקה לעזרה. מוטב שתיסע להחזיר אותה, נסה לפחות. נסה לעזור לה לפני שאתה שוקע בעבודה ולא יהיה לך זמן.