מחברות המלחמה. מרגריט דיראס

בשמה של מרגריט דיראס נתקלתי לראשונה בסוף שנות החמישים בסרטו של אלן רנה,"הירושימה אהובתי" שהיה פורץ דרך בסגנונו, אך נעזוב לרגע את הסרט אתרכז שנייה בתסריט. 
בפתיחה זוג שוכב במיטה אחרי שקיימו יחסי מין. הוא יפני היא צרפתייה. היא שחקנית צרפתייה שבאה לעשות סרט למען השלום בהירושימה. 
לא ראית כלום בהירושימה 
ראיתי הכול בהירושימה 
לא ראית כלום בהירושימה 
ראיתי את הברזל המלובן 
לא ראית כלום בהירושימה 
ראיתי את הפרחים המוזרים שנבטו מתחת לאפר 
לא ראית כלום בהירושימה 
הייתי במוזיאון, ראיתי סרטים 
לא ראית כלום בהירושימה……… 
וכך זה נמשך עוד. 
עידנים שלא ראיתי את הסרט, את הטקסט אני זוכר פחות או יותר. היו בוודאי סרטים שעסקו בקומפולסיביות, אינני זוכר טקסט קומפולסיבי ומרגש כל כך. 
רנה סיפר אחרי זמן שהוא נתן לה רעיון של סיפור לסרט, בלי להכתיב סגנון. הוא קיבל את התסריט המוגמר ולא שינה בו אות אחת. 
בסוף שנות השבעים העלה התיאטרון הקאמרי ערב יחיד שכתבה "ימים בין העצים" למעשה היצירה נכתבה כתסכית רדיו, הספיקו לה הקול והמלים אך שחקניות מבוגרות קפצו על התפקיד והפכו אותו למחזה יחיד. אצלנו שיחקה אותו מרים ברנשטיין כהן. 
בתחילת דרכה הספרותית נחשבה לסנטימנטלית, אך אחר כך מצאה את קולה הייחודי והפכה להיות חלק מספרות "הרומן החדש" הצרפתי בין אלן רוב גרייה לנטלי סרוט. 
היא ניסתה את כוחה בבימוי סרטים. היא עשתה את הסרט שירת הודו. אחרי שיצא לאקרנים החליטה שהשחקנים מיותרים שמספיקים לה הקול והמלים. והיא צלמה גרסה קצרה שלו כשהמצלמה מטיילת על אותה התפאורה של הסרט הרהיטים, הקירות, המקום בו התרחש הסיפור וברקע נשמע רק הטקסט כמו שהוקלט לסרט. בצרפת אמרו שהסרט החדש מהפנט, לא פלא, הקול היה קולה יוצא הדופן במוסיקליות שלו של דלפין סריג אך אינני זוכר עוד מי היה הגבר. העניין של דיראס בקול בא לבידי ביטוי גם בספרים שלה. ספרה הראשון שתורגם לעברית היה" מודראטו קנטבילה" ספר צנום. אני מניח שתורגם מפני שנעשה לפיו סרט. 
אחר כך שקע בארץ שמה בשכחה עד שיצא לאור תרגום של "המאהב". 
היא כתבה כארבעים רומנים, סופרת פורה בהחלט. ייתכן אולי שמשהו אחר שלה תורגם קודם אך המאהב היה זה שהפיץ את שמה בארץ ובעולם. הרבה לפני הסרט. 
גם בין הכותבים הליריים, פואטיים, קולה נשמע שונה. יש לה קצב לשון משלה, תחביר שונה, משפטים מפלחי לב אך גם שכלתניים. ארבעת המחברות הללו שנמצאו בעיזבונה מגלים את הקשרים המשפחתיים והרגשיים שלה לנושא סיפוריה. היא נולדה בהודו סין ( 1914 ) הוריה נשלחן על ידי ממשלת צרפת להיות מורים. אביה נפטר, אמה נלחמה בעוני המשפחה. 
הייתה להם חווה קטנה שאמה ניסתה לבנות בה סכר לעצור את מימי האוקיינוס. את סיפור החומה כתבה מאוחר יותר בספר "סכר נגד האוקיאנוס השקט" 
כשהייתה בת חמש עשרה לערך בעידודה של אמה ואחיה הפכה להיות פילגשו של וייטנאמי עשיר והם חיו מנדבת ידו. לשנים הפך הסיפור לספר המאהב. 
ספריה החשובים עוסקים בה. לא ממש אוטוביוגראפיות אלא נסמכות מאוחרות על רעיונות אחרי שכבר הבינה והפנימה אותם, וכשכתבה אותם הפכה אותם מחדש לשלה בצורת כתיבתה המיוחדת. 
את ארבעת מחברות המלחמה כתבה בין שנת 1943 ל 1947. בעלה נשלח למחנה ריכוז. היא לא ידעה מה אתו. 
כמו רוב אנשי הרוח הגדולים של אותו זמן בצרפת, גם היא הייתה קומוניסטית. ב1950 נזרקה מהמפלגה. אני נשארתי קומוניסטית אמרה, הם השתנו. 
המחברות הללו נמצאו לאחר מותה, הכתובים, חלקם יומנים חלקם סיפורי עבר שהיוו מתווים לספרים שתכתוב שנים מאוחר יותר. 
קשה לחשוב שהיא הייתה מחושבת עד כדי כך שכתבה כבר ב1943 מתווה לספר שתכתוב כשלושים שנה אחרי היומן. 
המחברת הראשונה מתחילה במפגש הראשון עם לאו. אותו סיני שחזר מפריז. 
לצערי אין לי כבר את הספר עצמו ואין לי דרך להשוות בין הסיפור, המתווה הראשוני, למה שהפך אחר כך לספר מעובד. 
ביחד עם הזכרת שמו של לאו היא חוזרת כמה שנים אחורנית ומתארת חייהם, אמה אחיה והיא על אותה חלקת קרקע הגובלת באוקיינוס שם היו אמורים לגדל אורז ולהפך לעשירים. אלא שהאדמה הייתה מלוחה והים היה מציף אותה. האם לוותה כספים ובנתה סכר, אך היבול הראשון נגנב על ידי הפועלים. חלומות ההתעשרות נגוזו. תוך כדי הסיפור אנו לומדים על החיים בהודו סין. על הבדלי המעמדות, הן בין הצרפתים לעצמם ובינם לבין הילידים. חיים קולוניאליים. 
סייגון נחשבה אז לעיר העשירה ביותר והמושחתת ביותר במזרח הרחוק. 
חיי כולם נסבו סביב רווחי מטעי הגומי והאורז. היו כאלה שהתעשרו מאוד כמובן. מסביב להם אנשי הפקידות הגבוהה. פקידות שעסקה בהרחת אופיום ומכירת מדליות של לגיון הזרים. 
שנאת המקומיים הייתה ערך עליון. פקיד צרפתי שנחשד בחיבה למקומיים או ביצירת קשר לא קודם יותר לעולם. 
למשפחתה של מרגריט לא היה כסף, שהפך למשאת נפש, ולכן גם לא דריסת רגל בחברה הגבוהה. אמה אלמנה, מורה מדרגה נמוכה. הם בני המעמד הנמוך שלא הוזמנו לשום מקום. 
מרגריט הייתה ילדה מוכה, למעשה שק החבטות המשפחתי. אמה הייתה מכה אותה דרך קבע כחלק משיטת חינוכה, אחיה הגדול היה מכה אותה כי היה צריך לפרק כעסים, בעיקר אחרי שהחל לעשן אופיום. 
כך הפכה לנערה סגורה. עד גיל חמש עשרה לא היו לה ידידות צרפתיות. 
להבחנתה המאוחרת, היא הייתה בלתי נסבלת. כשנשלחה לפנימייה בסייגון שנאה את המנהג ללחוץ ידיים. לא הכירה את המנהג של פטפוט לשמו. אחת המשגיחות בפנימייה אמרה שעצם נוכחותה בחדר עושה אותה חולה.
 היא הפכה להיות לשחצנית מרושעת, רק המפגש עם ליאו הכניס מעט עדינות ויחס לחייה. 
משפחתה קיוותה שתינשא לליאו וכספו למרות שהיה בן המקום, אך הוא הודיע שאביו אסר עליו להינשא. עוד חלום התעשרות שירד לתהום. אך הוא לא נמנע מלהוציא את המשפחה לבילויים במועדונים הנחשבים של סייגון. 
למרות שעדיין לא נגע בה מרגריט נחשבה במהירות לחלאת העיר. אחיה ניצלו את ליאו ובזו לה. אחיה הגדול קרא לה זונה. אבל הכסף שהביאה סנוור אותם. 
למיטב זכרוני הספר המאהב עסק בעיקר במערכת היחסים הפסוודו רומנטית שלה עם ליאו. שם הפכה אותם לרומנטיים יותר. ביומנים היא עוסקת בעיקר בהתבגרותה ובמשפחתה. בדרך בה גדלה באותן שנים. 
אם שופטים אותנו, אז הזיכרונות אינם מה שרציתי שיהיו, היא כותבת. אין זה מתפקידו של איש לנסות להסביר את התנהגותו של הזולת. אפילו לא להציע אותם. אני כותבת אותם כדי לחשוף אותם. אם לא אכתוב אותם אשכח אותם. 
האם באמת תוכל אי פעם לשכוח את הילדה שהייתה. ילדה שאמרו לה בבית שיש לה פנים של כינה, ילדה שמתה ילדה מתה להראות אחרת, ילדה גמורה עוד לפני שהתחילה. 
כשליאו מנסה לנשק אותה היא נגעלת ומרגישה שאנסו אותה. בבית אחיה המסומם מכה אותה. 
כל כמה שמשפחתה הייתה נגד הקשר עם ליאו, לכאורה, בשל הבושה, הם לא התביישו לבלות על חשבונו בכל מועדוני הלילה המפוארים של סייגון. ניבולי הפה היו הרוח הפיוטית של הבית. השירה. 
הפרק הבא הוא מתווה לסיפור מזמן הרבה יותר מאוחר. פריס בתקופת הכיבוש הנאצי. תא מחתרתי, כזה או אחר, תפס מלשין. המתווה הוא תיאור העינויים שמעבירים את המלשין, ובהמשכו השאלה, אם הגסטאפו עינו צרפתים מה עשו הם. 
אחת המענים, גיבורת הסיפור והמענה הראשית חושבת לעצמה בסוף, אני רעה.
 כשהייתה קטנה קיבלה מכות מאחיה, כעת הרגישה שהכתה חזרה. בהמשך מתווה נוסף לסיפור ההכרות עם ליאו, הפעם קוראים לו ז'ו. אם נצא מהנחה שהיומן אמיתי יותר, ברמה של תיעוד חיים, מעניין לעקוב על הבדלי הכתיבה בין היומן לסיפורים הראשוניים שייהפכו שנים אחרי לספרים. 
לעקוב אחרי החוויות מהיומן והשינוי שלהן לסיפור עם פרטים שונים. נראה לי שרוב ספריה של דיראס לא תורגמו לעברית, כך שקשה לעקוב אחרי שובלי הסימנים שבין המתווים וההכנות לספרים המוגמרים, אל בלי כל קשר, גם ביחס למוכר לנו ארבעת "המחברות" מעניינות, מגלות את הקשר שבין האישי לספרותי. 
גם למי שלא מתעניין במקורות הכתיבה, המחברות והסיפורים כשלעצמם כן מעניינים.