הייתה מלחמה. פרק ד.

יש להם בעיר הזו, במקום הקטן הזה, ארבע כרכרות שחורות ללוויות. אני מכיר אותן. את כולן. אחת מהן מפוארת, מכוסה פרוכת וגדילים, היא מיועדת למיוחסים. שלושת האחרות פשוטות יותר, בלי סימני זיהוי מיוחדים, ובכל זאת אני מבדיל ביניהן היטב. 
אני לא זוכר שראיתי אותן בימים הראשונים שלנו כאן. אולי לא שמתי לב. הייתי עסוק מדי בשקט ובטוב שירד עלינו. מצאתי שני נגני גיטרה שלמדתי מהם צורת נגינה חדשה. הרגשתי שאני מתפתח. אחד מהם ניסה להשכיב אותי. הצלחתי להתחמק באדיבות. 
אבל בימים האחרונים אני לא יכול לצאת מהבית ושלא להיתקל בלוויה. אינני יכול להימנע, לעקוף, אני עומד ובוהה בעגלות השחורות, בסוסים העייפים, במלווים שלא ברור לי אם הם עצובים. ההבעה הכללית של כולם כאן נוקשה וקשה לקרוא את ההבעות המשתנות.
 מדוע אינני רואה חתונות. רק לוויות. רק מתים. אני יודע שזה מקרי. אני יודע שאני גר מול בית קברות.
 הכל התחיל כל כך טוב. כל כך יפה. שוב, לאחר זמן כה רב הייתה לי הרגשה שסוף סוף אני צודק. היינו יחד. היינו מאושרים. הזקנה הפכה להיות לנו לאם. עמי התחיל אפילו ללמוד מלים. אני לא.
התחלתי מאמין שהנה. סוף סוף אנחנו יחד, שנינו. זכינו בשקט. שכחה מבורכת. חדלנו להיות רדופים, מיוסרים. התחלנו להקים את הבסיס ליחסינו שלנו.
 אסור היה לי לשמוח.הייתי צריך לעמוד על המשמר, לדעת. הכל חוזר על עצמו. לובש צורה אחרת. אני מרגיש את התסיסה בתוכי. אני מכיר את העשן העולה מאפי. 
מדוע היה צריך לשאול אותי אם ציוריו החדשים מוצאים חן בעיני. מדוע לא הסתתרתי מאחורי חוסר הבנה. מדוע הייתי צריך לענות לו, להגיד שציוריו ריקים. הוא לא נפגע, לא תכף, אמר שאני לא מבין את עצמת האבסטרקט. אבל אני מבין וזאת הייתה ההתחלה. 
בכל בוקר אני רואה את הזקנה מביטה מחלון המטבח לבית הקברות. בכל בוקר אני קם, יורד למטבח ורואה שהזקנה כבר שם. לא חשוב באיזו שעה, כמה מוקדם זה יהיה, היא שם, עומדת ליד החלון, מביטה החוצה. נדמה לי תמיד שהיא סופרת את הצלבים מחדש כל בוקר. תמיד אני רואה את מבט הגעגוע בעיניה כשהיא מסתכלת על האבן השחורה, היחידה בשדה הצלבים הלבנים. היא מתגעגגת אליו. מחכה להצטרף. היא מתייחדת אתו במבטה בכל בוקר. היא לא מתה עדיין. פשוט לא. הוא מרשה לה לחיות מיום ליום. 
בבקרים אני יוצא לשוטט. סופג חום וריחות. קצת יותר מאוחר אני הולך לחצר של פבלו. אני יודע שאם הוא יהיה לבד נשכב. הוא לא הומו. פשוט לא אכפת לו שאני גבר. אתה יותר טוב מאישה הוא אומר לי ואני לא יודע אם להיעלב. אחר כך נשב שעה על הגיטרות. 
בימים האחרונים הגיטרה שלי מנגנת רק מוות. פבלו אומר שאני לומד טוב. הוא מתכוון לנגן בלבד. הוא מדליק בי אש שלא הייתה בי קודם. אתה עושה סקס לבן, אמר לי בפעם הראשונה. אני אלמד אותך סקס אדום. כשהוא עומד מאחרי ומאצבע אותי הוא נדחק אלי מחדש. לא רק האיצבוע על המיתרים בראש שלו. יש לו תאבון מיני ללא סוף. הוא מקלף ממני את כל מעצורי הסקנדינביים. אני נותן לו לכבוש אותי מחדש מתי שהוא רוצה. כמעט לעיני אשתו. 
אחר כך אני חוזר הביתה ומנגן מוות. כמה מתים יש פתאום בעיר הזאת. כמה מתים. כמה מפחיד. מפחיד עד שגם אני רוצה למות. כמה שקטות ההלוויות. דנדון פעמונים ענוג, וזה הכל. יראת כבוד שכזאת. פחד שכזה. 
שלשום, לא, מתי זה היה, יום או יומיים קודם, באותו יום מת הזקן שגר ממול. הייתי אצלו באותו יום אחרי הצהרים, מוזמן לתה, רצה לשמוע אותי מנגן, כולם אוהבים גיטרות, הוא היה זקן חטטן ששאל הרבה שאלות מיותרות. חשבתי בלבי שחי כבר מספיק. שכבר היה צריך למות. למחרת מת. בבוקר שאחרי זה הייתה ההלוויה. כל הזקנים כאן חטטניים.
 אין הרבה צעירים בעיר. רובם עובדים מחוץ לעיר וחוזרים לימי ראשון ומביטים בי בעיניים כלות. 
עמי מרגיש בשינוי. הוא לא יודע מה. אתה רוצה פחות ועושה יותר הוא אומר לי . זה מהשמש אני אומר לו. החום הזה עושה לי משהו. משפיע על הצרכים המיניים שלי. לא עולה בדעתו שיש מישהו שמלמד אותי.
 בלילה, לאחר הלוויה היה לי חלום אימים. ארבע כרכרות נסעו לפני ברחוב. מפעם לפעם היו עוצרות, ובכל פעם אחד העגלונים מראה באצבעו על אחד הבתים. אם הנעתי ראשי בחיוב היו מוציאים משם מת הכרכרות התמלאו. 
הן נסעו קרובות אחת לשניה ונראו כמו רכבת מוות. כמו בתמונות מימים אחרים כשחלפנו על פני הבית שלנו עצר המסע שוב, מבט השאלה הופנה אלי, הפעם על ידי ארבע זוגות עיניים. נעניתי להם, לכולם, בראשי. הם ירדו, נכנסו פנימה. חזרו והזקנה אתם. היא עוד הספיקה להגניב בי מבט חטוף. הספיקה למלמל אתה. היא ידעה שאני חרצתי את דינה. ידעה ואפילו לא כעסה. 
אחר כך הוציאו את עמי. רציתי לצעוק לא. רציתי להצטרף. רציתי להתעורר. פתאום ידעתי שאני ישן. שאני חולם. ידעתי שאני רוצה להתעורר, אבל המסע נמשך ואני המשכתי אתם במסע המתארך לאין סוף. ישן. חולם. מבוהל עד מוות. לפני שנעלמו הכרכרות הספקתי עוד לראות ידיים מאשימות מצביעות עלי מהחלונות המשורגים. התעוררתי בבעתה. בכיתי. רציתי לבכות בשקט, שלא ישמע. שלא יתעורר. זכרתי כל פרט מהחלום המבעית, המאשים כל כך. ידעתי שלא אוכל להסביר לו. ככל שניסיתי לעצור בי יותר את הבכי פרצו נאקות רמות יותר. 
עמי התעורר. הוא איננו מבין. הוא מושך בכתפיו במין חוסר הבנה כואב. לא נפגעתי, אפילו לא ממבט התעוב, כמעט, שבעיניו, לפני שחזר והסתובב לו לצדו השני. מדוע לסבך אותו בשיגעון שלי. למחרת, כשראיתי את ההלוויה הראשונה באותו יום איבדתי לגמרי את עשתונותיי. חשתי את ידי עולות בכוח משלהן, שלי אין שליטה עליו, מנסות להסתיר את עיני. להסתיר את פי המתעוות. נפער בזעקה. עיני התחילו לדמוע מעצמן. הייתי חסר שליטה. תקוע במקומי עד שעברו. משנעלמו מעיני, הרבה אחרי שנעלמו מהרחוב, פרצתי חזרה הביתה. ידעתי רק דבר אחד, שאני נכנס למיטה ולא זז ממנה. רק כשנכנסתי נתקלתי בזקנה שקפצה מבוהלת הצידה ממש לפני שהפלתי אותה. בימים האחרונים חדלה מלדבר אלי, כמעט. הייתה עונה אם פניתי אליה, אך אלי לא פנתה עוד. שמתי לב גם שהייתה עומדת רחוק ממני. אל עמי המשיכה להיות חביבה. 
שוב אני מתעורר בפחד. הלילות. אני פוחד לישון. אני פוחד להתעורר. אני פוחד לחשוב, לדעת. אני נושא מוות. בגללי מתו כל הזקנים החשקנים הללו. ידעתי שאני מעורר בהם זיכרונות של תשוקות ישנות. שוב אין זו שאלה אם בגללי מתו כל הזקנים. ואולי בכל זאת בגללו, למה לא בגלל עמי? גם הוא פה. אולי זה הוא המביא את המוות אתו. אולי הוא המוות. אבל אני יודע את האמת. זה אני. הבהירות הזו. חשבתי על התאבדות. עוד מוות. הפעם שלי. מוות שיעצור את מותם של האחרים. אך אני יודע שמשהו יישאר תלוי גם אם אתאבד. אני צריך לפתור זאת. 
הבעיה איננה במוות נוסף. איני רוצה להתאבד למעשה. אני צריך לחיות. הפתרון צריך לבוא מהחיים. הוא רוצה לנסוע לפמפלונה לכמה ימים לראות מלחמת שוורים. אני נשאר כאן. שיפגוש את המוות שלו בעצמו. אני לא צריך להיות עד. 
קדושת המוות של הפר. זו סתם אמירה. הפר לא יודע שמשחקים בו משחקי כבוד. הוא נלחם בעצבים שוצפים בכאב. נלחם על חייו לא על מותו. 
אני אשאר עם פבלו כמה ימים ואנגן ואנגן ואנגן. אני איהפך למיתר מתוח יותר כשעמי לא יהיה כאן. פבלו יפרוט על המיתר ואני אהיה מגינה חדשה. 
עלי לעזוב אותו, את עמי. כשיחזור. זה הדבר היחידי שבו אני בטוח לגמרי. לעזוב אותו ולנסוע לאיזה מקום. עלי רק להחליט לאן. כאן בוודאי שאין טעם להישאר. 
הזקנה שאלה אותי אתמול אם פבלו לא גמר ללמד אותי כל מה שהוא יודע. והיא לא התכוונה לנגן בלבד. לפי הדרך בה אמרה ידעתי שהיא הבינה מה שעמי לא מבין והיא נגדי ולצדו של עמי. 
אסע לאיזה מקום. כאן אינני יכול לעשות יותר דבר, מלבד להוסיף עוד נזק עלי לעזוב אותו ואת המקום הזה. בלי להגיד מלה. להעלם, סתם. לברוח. לבחור מקום בו אוכל לשבת בשקט ולהחליט מה הלאה.
 אני אהרוס אותו ואת המקום הזה. הוא זקוק לשקט, לצלילות. הוא יוצר, הוא רוצה ליצור ואני מקלקל. אני עומד בדרכו. אולי באמת אינני מבין אותו. חוסר השקט שלי מדביק אותו. הוא הפך להיות חסר מנוחה וחסר סבלנות אלי. 
אסע לאפריקה. אטפל בחולים. אינני יודע. משהו. אסע למקום אחר שיצטרכו אותי בו. למקום שקרה בו משהו. אולי לוייטנאם. שם בוודאי אוכל לעשות למען משהו.
 והוא? הוא יחזור לארצו. זקוקים לו שם. אינני יודע מה קורה שם, בארצו. אבל אני יודע שדבר מה מתרחש שם, שהמצב מתוח. הוא מנסה להתעלם, להעלים ממני. הוא לא רוצה לדעת אבל מקשיב לחדשות באנגלית. הוא מתוח. אני אשכנע אותו לחזור.
 כן, זה הפתרון. הוא חייב לחזור וארצו, ואני… קודם כל הוא. אני אמצא כבר פתרון לעצמי, מקום שם צריכים אותי. תמיד יהיה מקום גם בשבילי. עוד מלחמה, אסון טבע. אהיה נודד בין אסונות ואחפש מקום בו אוכל להיות לתועלת. מקום שהמוות ביקר בו לפני. להביא חיים במקום מוות. 

               ****************************** 
הייתי חמישה ימים בפמפלונה. נסעתי עם פרננדו. אפסיונטו. מעריץ מלחמות שוורים. הוא יסביר לי הכל. נדבקתי ממנו. אל קורדובס הקדוש ילחם. 
נדבקתי מפרננדו. רציתי להרגיש את תחושת הקודש. ההתעלות. אבל דעתי הייתה נתונה לאגון.
 לא שלא נסחפתי בזמן הקרבות עצמם. אבל בשעות שהייתי לבד בחדר. כשלא הייתי שתוי מהפונדדור. 
פרננדו שתה המון. במשך כל היום היה בקבוק פתוח אחד בחדר ואחר בידיו כשיצא.
 התחלתי להרגיש מה זאת חרדת קודש, זה כמעט נגע בי, כמעט כי נשארתי מתבונן נסחף אך עם עין אחת בוחנת. 
אל קורדובס הוא לא רק לוחם גדול כנראה. הוא סקסי בצורה מדהימה. הקסם שלו פועל על כולם. גברים ונשים. גם אלו המתכחשים ליופיו החייתי, לסקסאפיל הנוטף ממנו נסחפים אל תנועותיו, אל הקרב. 
גם אני נמשכתי בחבלי הקסם. אבל כעת הקסם התפוגג. נשאתי את ריח ההתרגשות אך הקסם פג. וכעת אני בדרך חזרה ומעי מתהפכות בי לקראת הפגישה המחודשת עם אגון. 
אני מלא איבה. יש לי בחילה. הוא מעורר בי זעם עד בחילה. בכל פעם שהוא מנסה לעניין אותי בכוח בכל מה שקורה אצלי בבית. רחוק מכאן וממני. 
עזבתי אותם. הוא איננו מבין זאת. עזבתי אותם. לא רק באופן גיאוגרפי, לא פיזית אפילו. עזבתי אותם בתוכי, נפשית. ניתקתי מהם. אני לא רוצה לדעת יותר שום דבר. הם אינם מעניינים אותי. הרי לא אחזור לשם. אינני חולם אפילו לשוב. מה יש לי לחפש שם. אני אחנק, אינני יכול לחיות שם. הרי אינני מתגעגע אפילו לאיש. למקום. הוא גורם לי בחילה נוראה. 
הוא לוחץ עלי. אינני סובל לחצים. אפילו כשהם סמויים. הוא מתעניין פתאום בחדשות בכל מה שקורה שם רחוק רחוק מכאן. הוא הופך להיות גוש גדול וכבד בתוך קיבתי. לוחץ. מעיק. מעורר קבס. אני מתכרבל בתוך עצמי. אין לי יותר לאן. אני מכווץ לגמרי, מקופל. אני מרגיש כאילו הייתי לוחץ את ברכי לעומק בטני, ובלבד להישאר מוגן, חסום. 
אני מנסה להבין אותו אך גם את עצמי. נכון שאמרתי לו שאני אוהב אותו. נכון שקיבלתי כמה מהשיגעונות שלו. אני לא יודע מה אני מרגיש אליו באמת. אנחנו יחד. אני לא באמת מרגיש אליו משהו אבל יש בזה משהו שהוא יותר מנוחיות של שניים יחד במקום זר. אני כן מרגיש אליו משהו. אני לא יכול להרשות לעצמי להתאהב שוב. 
למה הוא מרתיח אותי אם אינני חש אליו הרבה. מה אני מרגיש. לפני שאבין מה הוא רוצה אני צריך לנסות להבין מה אני רוצה ואני לא מצליח. לא להבין אותו ולא את עצמי.
 מה קורה לו. אני לא מבין אותו. חדלתי. חשבתי שאני מתחיל כבר להבין אותו. להסתדר אתו. היה רמז של תקווה שנסתדר טוב. או שהוא מטורף סתם, או שהוא מנסה לשגע אותי. אני רוצה להבין. אני מנסה להבין אותו. מה הוא רוצה, לאן הוא חותר. מה הוא רוצה להשיג. הייתי רוצה לדעת מה אוכל אותו, מה קורה לו. הוא כל כך מפותל, נפתל בתוך עצמו, חסר כל כושר הסברה. הוא מסתובב מסביב לעצמו במעגלים שאיננו מסוגל לצאת מהם, להסביר אותם. ואולי הוא משחק. משחק בי. 
האם נמאסתי עליו? הוא מנסה לשלוח אותי חזרה לארצי, להיפטר ממני כך או אחרת. האם מצא לו כאן ספרדי שאני לא יודע עליו. הוא מתמרן אותי. אני חש בזאת למרות שהוא איננו אומר זאת במפורש. מדוע הוא מדבר על מות כל הזמן. מה הוא מנסה לעשות, להפחיד אותי? 
הוא סיפר לי חלום אימים שבו הוא הורג אותי. הוא גורם לזה שלא אוכל לגעת בו. לפעמים אינני מסוגל כבר, ממש. הוא מבחיל, דוחה. אני רוצה אותו. לשבור אותו. לחדור לתוך השיגעון שלו. הוא אמר שיוציא אותי מדעתי, ולרגעים נדמה לי שהוא גם מצליח בזה יפה. הקיפאון הזה שלו יכול באמת לשגע. 
הלילה חלמתי שהוא ואני הורגים את ניר. פרטי החלום היו זהים לחלום שלו, מלבד הפרט האחרון. איך חדר ניר לחלום שלי. הוא מזכיר לי אותו. 
ההרגשה המוזרה הזאת. הבחילה. הקבס. איך אפשר להמיס את ההרגשה הנוראה הזו. האיבה המתעוררת, הכואבת. את הזעם. ניסיתי להבליע אותו, את הזעם, בהתחלה, אך אינני יכול. הוא איננו עוזר, להפך. בהתקף אחד של זעם רציתי להכות אותו כמעט. במקום זה קרעתי את כל התמונות האחרונות שציירתי כאן.
 כעת הוא מבוהל. הוא פוחד שבפעם הבאה, אולי ברגע הבא, לא אתגבר ואכה אותו. אני רואה זאת בעיניו. הוא איננו מעז לפנות אלי בדברים. אני רוצה לחייך אליו אך אינני יכול. אני מרגיש שאני מעווה את פני והחיוך מקבל צורה מעוות, מפחידה. 
עיניו מולי, רטובות, מפוחדות. כעת גם זה מעצבן אותי. המבט עצמו יכול להוציא אותי עכשיו מכלי. 
לפנות ערב עמדתי ליד החלון, מביט בשדה הקברות שלפני. המצבות היו בוהקות באדמומית של שקיעה. פתאום, אינני יודע איך או למה התחלתי לבכות. לא יכולתי לעצור בעצמי. לא רציתי שיראני. רצתי לחדר נפלתי על המיטה הכיתי בכר בכל כוחי הכר נקרע, נוצות דבקו ללחיי, עיני, כל מקום שהיה רטוב מדמעות. כמו שהתחיל, כך פסק הבכי. הייתי תשוש לגמרי. נשארתי לשכב עוד מעט. 
שמעתי את אגון בחדר הסמוך. הוא נאנק. ודאי בכה גם כששמע אותי בוכה. קמתי וניגשתי אליו. הוא ישב בחדרה על המיטה של הזקנה. הכר היה בידיו. הוא מעך אותו בעצבנות. ראיתי אימה בעיניו. נדחק לפינת המיטה כשנכנסתי. התקרבתי אליו, הוא ניסה לזוז אחורנית אך נעצר על ידי גב המיטה הגבוה. עיניו התרוצצו מצד לצד. מחפשות מוצא, מקום להימלט. דרך פנויה.
 הגעתי אליו. ליטפתי את שערו. הרגעתי אותו. אני עוזב. אני חוזר אל ארצי. אולי הוא צודק צריכים לי שם. בבית. למרות אולי שאני לא צריך להם. 
האם הוא מבין את משמעות הדברים. אם אמהר אספיק להגיע לסוכות את יום כיפור אבלה באוויר. לא שיש בי געגוע לחגים. אבל מכאן, לרגע, המלה הזאת, החגים, שנה חדשה. כשחשבתי על זה רגע לא מצאתי בזיכרון שיש לי עם מי לחגוג. אני אחזור ולא בשביל החגים. אגון יחזור לביתו או יחליט למען עצמו מה לעשות הלאה. אני לא אהיה אחראי עליו יותר. אני לא רוצה אפילו לדעת מה בדעתו לעשות.