הייתה מלחמה. פרק ג.

. הוא הופיע במסגרת החלון הגדול של בית הקפה מרחוק. ראיתי אותו יוצא מבית הדואר. 
איך לא חשבתי על זה, כמובן זה היה המקום הברור היחידי שילך לשם, בעיר זו שאין לאן ללכת בה, חוץ מהנהר. 
לא ראיתי מתי נכנס לשם. אבל הוא יצא וצעד הישר לקראתי. לא נראה כמבחין בי או מזהה אותי מרחוק. הוא התקרב באותו הילוך שלו שצד כבר את עיני. היה מעלעל בכמה מכתבים. 
נכנס פנימה לקפה בלי להביט סביבו. התיישב, הזמין בשקט ומיד החל פותח מעטפה. יכולתי לראות את פניו דרך הראי שמעל לדלפק הבר. הוא קרא מכתב, ומוזר היה לראות את שפתיו נעות ואת הבעות פניו משתנות. 
ניסיתי לנחש מה הוא קורא. הוא חייך למלצרית, כשזו הביאה לו את הקפה שהזמין. לרגע הרים יד לסדר קווצת שיער שגלשה ממקומה, הרים את עיניו לראי. 
מבטינו הצטלבו, בראי. עכשיו ידע שאני מביט בו. ראיתי אותו מכווץ גבת עין, הוריד את ראשו וחזר לקרוא. לאחר רגע שוב הרים את עיניו לראי. חייכתי. קיויתי לפחות שהעוויה זו שעל פני הייתה לה צורת חיוך. הוא נראה מוטרד. זעוף. קיוויתי שזה בגלל המכתב שהוא קורא ולא בגללי, בגלל חילופי המבטים שלנו. 
לא חיכיתי להזמנה, אך לא רציתי לעורר התנגדות למפרע. חיכיתי שיגמור לקרוא. רציתי שידע שאני שמח לראותו. ששמתי לב אליו. שאני רוצה לקשור אתו קשר, חשבתי לגשת אליו. 
ראיתי אותו מקפל את המכתב ומחזיר אותו למעטפה. משרק זזתי ממקומי נדרך. האם הצליח לעקוב אחרי בראי בלי שראיתי, או אולי פיתח נגדי חוש הגנה, נוגדנים. כאילו חש את רטט האוויר כשזזתי. הוא הרגיש שאני עומד לפנות אליו.
 חייכתי אליו שוב, לראי, הוא לא הגיב. קיוויתי שהוא רואה. רציתי להעביר אליו משהו מהרגשתי עוד לפני שאגש אליו.לפרוק חלק ממתיחותו. לפנות אליו, לקשור קשר שיחה.
 עכשיו ידעתי שהוא עוקב אחרי במבטו. יכולתי לראות את גבו מתקשח, מתקמר. כתפיו התעגלו. הוא הכין את עצמו לעמדת הגנה והדיפת הפולש. הוא סובב את ראשו לאט לכיוון הראי. סדק, חריץ קטן נוצר בין גבות עיניו כשכיווץ אותן במבט שעמידה על המשמר ושאלה היו מעורבים בו במעורב. נראה כאילו הוא מנס להרתיע אותי מלגשת. כאילו ידע מה אני עומד לעשות. 
רציתי לגשת להניח יד על כתפו, להחליק על גבו ולהרגיעו. להגיד שאני לא כל כך מסוכן, שאינני רוצה להרע לו, להזיק. קמתי, בדרך הקצרה שהיה עלי לעשות בין שולחני לשולחנו הסמקתי לגמרי, כל כולי, או אולי החוורתי, אינני יודע. משהו בודאי קרה בפני. התבלבלתי לגמרי. 
קמתי כדי לגשת אליו. איבדתי את עוז רוחי. הרגשתי בכאבי ראשי מתעוררים. מה אגיד לו, כיצד אפתח. לא אעז לדבר כלל. כמעט עברתי על פניו מבלי להפנות ראש. הייתי בדרך לצאת. אך בראי, ראיתי, מבטו התרכך, ראשו נע. 
היה מבט של חוסר הבנה בעיניו. המבט הפך תמיהה, שאלה, לחוסר הבנה. הוא היה מוכן שאגש אליו ולא הבין. עזרתי עוז חזרתי וניגשתי. מה אמרתי לו. מה היו המלים הראשונות, הבאות. אינני יודע. סיפרתי לו הכל, אינני יודע מה, כמה ולפי איזה סדר. כל מה שהיה עצור בי ורצה להתפרץ. הייתי המום ממבוכה. דיברתי ללא סדר זמנים. אסוציאטיבי לחלוטין. דיברתי בשטף קצף, כאילו להכריח אותו להישאר להקשיב, כאילו פחדתי שיעזוב אותי באמצע משפט, פחדתי להפסיק לדבר. דיברתי עלי על כאבי הראש שלי. עליו. פרקתי הכל ללא שום סדר הגיוני. 
קראתי את השתקפות סיפורי בפניו. הייתי שיכור. אינני ודע מתי הניח את ידו על שלי. חשתי בזאת רק כשאמר פתאום , אתה חייב לחזור שוב לצייר, אתה חייב להתחיל שוב. זה היה כל מה שהצליח לדחוס באותה שיחה. ראשונה. 
ידו הייתה על ידי, את זה אני יודע, את זה אני זוכר. אולי אז כשאמר, אולי רק אז הניח את ידו, אולי הייתה שם כבר קודם. 
ידעתי שאחזור לצייר, בשבילו. לפחות כל זמן שאהיה לידו. כל זמן שיהיה אתי. אמרתי לו זאת, כאילו כבר סוכם והוסכם. השתחצנתי בלי לדעת. 
הצעתי לו הסכם, יחסי נוחיות. שוב עבר ערפל על עיניו כשאמרתי זאת. אמרתי נגור יחד בלי מחויבויות יעלה לנו יותר זול לשכור דירה. הוא לא הגיב. פתאום ידעתי שאני מוכרח להצדיק את עצמי בפניו כצייר. למענו, אתו, למען ההסכם.
 התחלנו מתראים יום יום. מדי בוקר היה מגיע למלוני והיינו יוצאים יחד לחורשה. הייתי מצייר והוא היה משתזף ומשכשך לו במים חליפות. ועדיין לא שאלתי את השאלה החשובה ביותר האם הוא נמשך לגברים או שסתם מצא בי ידיד. 
המעטנו לדבר, עמדה בינינו איזו בושה, לפחות ביני לביני. לפעמים הייתי מצייר אותו. עדיין לא העזתי לגעת בו. חשתי שאינו רוצה בזאת. תמיד שמר מרחק צעד ממני כשהלכנו. הוא העמיד מחיצה קלה, אך ברורה ביחס לזה. אני רציתי מאוד אך קיבלתי את הכללים שהעמיד הוא. הרגשתי שאני חייב לו. 
עוד יום והחלטתי לבקש שישכב לפני ערום, לציור. להפתעתי הסכים בלי היסוס, אך לפני שהתפשט לגמרי אמר כשגבו מופנה אלי, תתפשט גם אתה, שנהיה שווים. הפעם באתי אני במבוכה, אך התפשטתי. שב, אמר, צייר, וחדל להסמיק כל כך, הייתי יושב כאן עירום יום יום לפני שבאת אתה.                                                    ******************************************** 
"אני חושב שאני מתחיל להתאהב בך" משפט טיפשי, למה בכלל הייתי צריך להגיד אותו. 
זה לא היה נכון אפילו. לא התחלתי לאהוב אותו. הייתי אדיש כלפיו. היה קיים הסדר של נוחות שהיה בנינו, שפעל כה יפה בהתחלה. עכשיו הרגשתי שהוא הולך ונשמט ממני.
 פחדתי שאני מתחיל לשעמם אותו, ובהחלט היו לי סיבות לחוש כך. חיי היום יום שלנו היו משעממים. הרבה מה לעשות לא היה לנו. ופחות מזה להגיד דברים. 
הוא ישב שעות מרוכז בגיטרה שלו. נמנע מלספר על עצמו. לא היה טעם לחזור ולטחון את סיפורי את אהבותינו הישנות. לספר על עצמנו שוב. להסביר ולהצדיק את בריחתנו, את שהותנו. 
מה קיויתי להשיג כשאמרתי לו. איזה ממד חדש, איזה מתח חדש יתווסף ליחסינו. ידעתי שאנחנו מסתדרים ביחד, וזה בסדר כל עוד אנחנו כאן בעיירה הזו. לא הבטחתי לו יותר מזה מלכתחילה. 
אני מנסה להיות כן עם עצמי. אמרתי לו דברים. מה חשבתי באמת. לא אהבתי אותו. 
מה רציתי לשנות על ידי האמירה. אותו? לבדוק איך יגיב? להכניס דרמה לשקט שחיינו בו. 
את השינויים הראשונים מצאתי בעצמי. כעבור כמה ימים שמתי לב שאני מתחשב בו יותר. כמה מוזר. ניסיתי להצדיק את עצמי בעיני עצמי. " אסור להראות שקרן בעיניו, שלא יברח" אולי בגלל זה, להצדיק את המשפט הנמהר ההוא. נעשיתי אדיב יותר.
 זה היה כמו משחק. שיחקתי בו ושיחקתי בעצמי, אלא שזה בא באופן טבעי כל כך שלא חשבתי על זה. 
מתי איבדתי את החוט? מתי שכחתי את המשחק, את הכוונות הלא ברורות שהיו לי, מתי התחלתי מאמין באהבה אליו. מתי חדל המשחק והתעורר קצהו של רגש אמיתי.
 הרי ידעתי, זה לא נכון, ופתאום היה לנכון. אינני מסוגל לעמוד על התהליך. נראה לי שבאיזה קטע החלטתי להתאהב בו, ולהאמין בעצמי. 
זה לא היה תהליך טבעי. זו הייתה החלטה. הוא לא הגיב. בו לא חל שינוי. כן, הוא בדק אותי יותר, היה חשדני יותר.
 אני הפכתי לפתע לקנאי, לא יכולתי לשאת מבטים שנשלחו לעברו ברחוב גברים אחרים נעצו בו עיניים ואני חשבתי שאני יודע מה מסתתר מאחורי המבט. הרצון הפראי של אלו שאין להם נשים. 
הוא עדיין לא מגיב. ניסיתי לעורר את קנאתו לגרום לו להגיב. דיברתי על יופיים של נערים ברחוב. אמרתי לו שאני רוצה לצייר את אותה זונה כפרית, לבד, בלעדיו. הוא לא הגיב. 
נהייתי עדין יותר, במקום להפשיר, להירגע. הוא נמתח יותר. אני אוהב אותך אוהב באמת אמרתי והוא נראה עצוב. אין יותר הסדרים? שאל. הוא צחק.
 מצאתי שאני מתחיל לסבול. הרי לא אהבתי אותו. זה היה הסדר. אינני אוהב אותו. הוא הרי סתם דני מחוק. בלונדי, נורדי משעמם. מחוק. אני יודע שמתחת למעטה המשחק באמת אינני אוהב אותו. כעת אני נלחם על אמונתו. לגרום לו להאמין.
 למה בכלל? לשכנע אותו. אני נגרף במשחק. אני שוכח את הגבולות. " אני אוהב אותך " אני אומר לו להרגיע איזה פחד שלו שאינו מובן לי. אני אומר דברים ומאמין בהם ברגע אמירתם. אני משכנע את עצמי אחר כך שאכן הם אמת. 
אני אוהב אותך אגון. אני אוהב ולעזאזל כל המחשבות האחרות. המעגל נסגר. החוט אבד. המשחק תם. אני אוהב אותך. אני עצוב. אני משקר. אני משחק. 
אני משחק. במי? בו? לא, אולי בעצמי. אינני משחק, אני בורח. בורח. כמה פעמים השתמשתי במלה אוהב ביחס להולי, ניר, בדרך אחרת ביחס לאלונה. אלונה אהבה אותי, ניר והולי גם. כל אחד בדרכו. 
כמה פעמים אמרתי את המלים בלי לחוש את טעם הדברים. אני חושב על אלונה. האם הדברים היו יכולים להיות אחרת לוא הייתי חושב עליה יותר אז, לוא הייתי מבין עד כמה התאהבה בי. לא הבנתי מה אני גורם לה. האם הייתי נשאר אתה, האם? האם? כיצד אפשר לבדוק מה היה קורה אילו. הרי היה לי את הולי וידעתי מה הרגשתי עמוק בתוכי. אלונה הייתה מעניינת. ידידת נפש אחות. לא מאהבת. אלונה הצליחה להעליב אותי בעיני עצמי יותר מאשר לפגוע בזכרו של אודי וניר, האם יכולתי לבחור. 
אני הרי מה שאני. ועכשיו יש משחק חדש. המשחק מתחיל וכבר הוא תם. אני אוהב, אני משקר, אני מחפש הצדקה מוסרית. ***********************************************
 אמרת לי  "אני מצטער, אינני יכול לעצור בפחדים שלי. אנשים מסתכלים עלי ברחוב. גברים מפשיטים אותי בדמיונם. אני בטוח שגם אותך, כעת, יש כאלה השוכבים במיטתם וחושבים על הילד הלבן הזה שנפל עליהם לעיירה השחורה. מפשיטים אותי. חושבים עלי. סופי שיאנסו אותי כאן. הם מדמיינים עלינו, מדמיינים לעצמם. מנסים לתאר אותי כרגע אתם, מחליפים את עצמם במקומך. בוא ניסע. ישנו המקום הזה, בספרד, זה שסיפרתי לך עליו. אני אוכל לנגן שם. שבועות שלא הוצאתי את הגיטרה מהנרתיק שלה. המקום הזה מיבש אותי. אני מוכרח לנגן שוב. בוא ניסע למקום שלא מכירים אותנו, ניסע לשם. שם חושבים אחרת. אני בטוח. שם לא יודעים עלינו כלום, נוכל להגיד שאנחנו קרובי משפחה, אנחנו דומים אם רוצים לחשוב עלינו ככה. איש לא ישאל. הם אחרים הספרדים. בעיקר הצוענים. הם יודעים הכל ולא מתרגשים. הם כבר ראו הכל בנדודים שלהם. אנחנו זקוקים לשינוי." 
אמרת. ואני הרגשתי שאני נסחף שוב לקשר מוכר מימים שעברו. ושאלתי את עצמי בשקט מה יש בי שהם נמשכים אלי, הפסיכופטים. לא, לא הגדרתי אותך ככזה. הרגישים במיוחד. המוזרים. ההומואים שגם הומואים לא אוהבים אותם. 
מה אני מבין. אני אבן שואבת למוזרויות של אחרים. אולי זה אני שמצליח להוציא לאור עולם את כל מה שהיה חבוי בפנים. נותן להם הרגשה שאותי אי אפשר להבהיל ושאני מקבל כל דבר. 
אז כן, אתה מעניין אותי, ואני מתחיל להסתכל עליך כעל תופעה שדרכה אולי אני אבין תופעה אחרת שכבר עברתי בעברי הקרוב. אני מחפש את הדמיון ולא מוצא. כל אחד וטירופו הפרטי מסתבר. גם שלי, אפילו אם אינני מכיר אותו. כולנו מופרעים כך או אחרת, אלא שכל אחד רואה רק את מופרעותו של האחר ובטוח שאצלו כל הברגים מחוזקים נכון למקום, אני יודע שאני גם ולא מצליח לגלות במה.
 כוח השיפוט שלי נובע רק מתוך המבנה שלי שכמובן נראה לי צודק תמיד. אמרת לי" בוא ניסע למקום ההוא. לעיירה ההיא בהרים. אנשי הרים הם אחרים. יש לי הרגשה טובה . שמעתי עליהם טוב. שם במקום מנותק, סגור, יהיה לנו טוב. אם נגיע יחד, תראה. אני לא יודע למה התחלתי לשנוא את המקום הזה שאנחנו נמצאים בו. אני נמשך לספרד. 
אמרת לי שגם לך יש פיסת געגוע לספרד שיש לך נקודה רומנטית. תוכל לצייר שם. היה לנו שקט. אתה זקוק לשינוי. אני זקוק לשינוי. אני צריך לחזור למיתרים שלי. אינך מבין, אני מלא התרגשות. תן לעצמך פעם אחת ללכת אחרי. תראה שיהיה לך טוב, לנו." ואני קיבלתי. החלטתי לנסוע אתך לשנות אווירה. ******************************************** 
היינו נוסעים כבר שעה ארוכה. כעת כבר בשתיקה. יצאנו לדרך בשמחה, משהחלטנו על כך, הוצאת את הגיטרה וזו הייתה פעם ראשונה ששמעתי אותך מנגן בלהט אמיתי. לא ידעתי שאתה נגן טוב כל כך. 
אחר כך, אחרי שעות שעברו בנסיעה חדל הצחוק. ידי אמנם מרפרפת על ידו לעתים, מלטף ברפרוף את ירכו הקרובה לשלי לפעמים, אך גם הוא חש במלאכותיות במכניות של התנועה. 
אני יודע שהוא חש. אני רואה עליו. הוא נראה מודאג, רחוק. קשוב לדרך ולמחשבותיו. אולי התחיל מצטער,לך דע מה עובר במחשבתו של ילד מבולבל.
 גם אני מודאג, הדרך ארוכה מדי וריקה. אני רואה את השאלה בעיניו. הוא חושב שטעינו. שום מכונית. שום סימן חיים. רק ההרים הללו, המזדקרים סביבנו ומסביב לדרך המבקיעה אותם. כהים, חסרי צבע מוגדר, עטופי ענן ערפילי ברכס. הדרך מגביהה לרכסים עוקפת אותם על מנת לרדת לגאיות. טלטולים. אפילו התהומות הפכו חדגוניים. חדלו להפחיד או להרשים. 
בתחילה עוד היה עוקב אחר הדרך, מתנשם מול כל תהום חדשה שנראה לעיניו, מול כל פיתול כביש. מול רכס חדש. כעת כבר חדל. יתכן שהתחיל לסמוך על טיב נהיגתי וחדל לפחד לצנוח לתהומות. 
הוא הפסיק לנגן מזמן. שקט. הקול היחידי הוא קול המנוע. הוא נראה מפוחד. נבוך אולי. אותם הרים שהפחידו אותו עומדים מולי מלאי אתגר. 
הגברתי את מהירות יותר ויותר. נצטמרר לו בפינתו. שקט. אסף את ידו מידי. מביט בדרך ובי חליפות. רק לשונו החולפת בחטף, מלקקת את שפתיו ומרטיבה אותן מגלה חיות. הבעתו, כאילו מת כבר או לפחות כאילו היה מוכן לזאת בכל רגע. ביחד אתי. 
הדרך נמתחה תלולה במעלה ההר. לפי חשבוני היינו צריכים כבר להיות שם באותה עיירה אגדית שלו. ככל שהגענו עמדו צוקים גדולים יותר על פיות תהומות עמוקים יותר. הוא היה נושך את שפתיו מפעם לפעם ושותק. 
התמלאתי הרגשת בחילה. בחילה של מתח אשר לא מצא את פרקנו אפילו בנהיגה מטורפת. אל אגון הייתי צריך להתייחס בחביבות אך לא התייחסתי כלל. 
המכונית עלתה בלי מאמץ נראה לעין הלאה. רק המנוע המנהם העיד על עליית המהירות והמאמץ. אנחנו כבר לא חשנו בהבדל. הטלטלה הקבועה הרדימה אותו בפינתו. 
עצרתי את המכונית על הרכס האחרון. הערתי אותו ויצאנו לחלץ את עצמותינו ולראות את העיירה בהתגלותה הראשונה ממרחק. ברגע של שקט,מלמעלה.
 העירה הייתה מונחת לה על צלע משתפלת של ההר כלפי מטה. שמש אחרונה של אחרי צהרים השתקפה בחלונות העיירה שנצנצה לנו באור אדום זהב. הצבעים הזכירו לי באחת את ירושלים שלי. הצבעים, האוויר. האור הרך. 
העיירה כפי שנראתה לנו לא הייתה גדולה ביותר. אולי קטנה יותר מזו שעזבנו. בתיה ישנים. קימורים עתיקים. חומות ורחובות צרים. מעוקלים. היא שכנה במורדו של ההר. במחצית הדרך לגיא הבא, בערך. 
הכביש המוליך אליה יורד ישר מן הפסגה. חוצה אותה ונעלם ללא מוצא. אם אחזיק רגל על הדוושה נעבור אותה בלי להרגיש, אמרתי לו. הוא חייך מעולף. 
צבעם האפור חום לבן של אבניה העתיקות הוארו מוזרות. האוויר הטהור שבר את האור, ריכך הכל כולל את חומת האבנים וצבע אותו במין סגול רך. הכל נראה חלומי מדי, רך מדי. לא מציאותי. כאילו עמד המראה להימוג לעינינו. ורק מרחוק השתרעו המרחבים החומים צהובים המעובדים חלקית.
 אגון, ואחר כך גם אני כשהדביק אותי חשנו איזו משיכה לאותו מקום נעלם הממשיך לחיות את חייו העתיקים, ללא קידמה, בהתעלמות. עם מעט מאוד תיירים הבאים ועוד פחות מזה תושבים היוצאים ממנה.
 חשנו כמו לפני גלוי עולם חדש. הוא אמר שזה מקום שיהלום את ייחודי. לא הבנתי אותו. קל יותר היה לי להבין שמקום חדש לא יעורר פחדים ישנים. 
ירדנו במורד הדרך אל לב העיירה.ילדים רצו אחרינו. מבטים ננעצו בנו כשעצרנו. זה לקח קצת זמן ושפת ידיים אך מצאנו אישה זקנה שהייתה מוכנה לשכן אותנו. היא עמדה בפתח הבית והזמינה אותנו להיכנס. היא סירבה לקבל כסף. היא אינה משכירה חדרים. היא פשוט מוכנה לארח אותנו ככל שנחפוץ. דממה עטפה אותנו סביב. כמעט חששתי להפעיל שוב את מנוע המכונית כדי להחנותה מאחורי הבית.