הייתה מלחמה. פרק א.

              ************************************************* 

יומיים בשבוע אני רוצה להיות קאלאס. שלושה ימים אוה גארדנר ובסוף השבוע ריטה הייורט. שמעתי את המשפט הזה נאמר מאחרי. כשנכנסתי לבית הקפה לא שמתי לב מי יושב ליד השולחן היחידי שהיה פנוי. כעת הבטתי וראיתי צדודית של נער בהיר. 
מה פתאום שאל האחר. יומיים אני רוצה לצעוק כמו קאלאס את כל כאבי הלב שלי. יומיים אני רוצה להיות יפה כמו אווה, כזה יופי שקט ועצוב אבל גם מתגרה ובסוף שבוע אני רוצה להיות גילדה החצופה והסקסית. למה לא מרלין מונרו, שאל האחר. כי היא הייתה בלונדית מטורפת. אני לא רוצה להיות משוגע כמוה. לשתות קצת כמו גארדנר זה בסדר. אתה תהיה יומיים בשבוע ג'ודי גארלנד בימים הרעים שלה, באמצע השבוע בט דייויס עם עיני הבאזדוב שלה ובסוף השבוע תהיה לאסי שובי הביתה עם הזנב בין הרגליים. ענה לו הקול עם הגב אלי.     
צעירונים כאלה, בגילם לא הכרתי חיים כמוהם, גם אם בוטאו בילדותיות מה. ידעתי שהם כבר יודעים מה שאני למדתי דרך כאב עמוק ומאוחר בחיי. 
המלחמה נגמרה לפני חודשיים בערך. קיבלתי חופשה לכמה ימים. הייתי חרמן, אך לא נתתי לזה להשתלט עלי. אף אחד משלושת הנערים לא מצא חן בעיני. 
ראשי היה עדיין נתון בין שתי מלחמות. זאת עם אגון וזאת עם המצרים. 
בשולחן לא רחוק מאתנו ישב עוד זוג נערים. הם נראו מאוהבים והחליפו ליטופים גנובים. 
בני אדם אוהבים לראות אנשים שהם יחד כי אז נולדת תקווה שאולי גם הם יצליחו להיות זוג פעם, אמר זה שרצה להיות אוה גארדנר. שטויות, ענה לו אחד האחרים, אנשים אוהבים אנשים שאוהבים זה נותן תקווה אבל לפעמים זה מוליד איבה וניסיון להרוס לזוג. תכף רצים לרכל ולספר על העבר שלהם . 
השפה השתנתה לגמרי בזמן שלא הייתי כאן, חשבתי. לא הכרתי אנשים שדיברו בלשון נקבה וחלמו להיות נשים. 
ניסיתי לחשוב מי אני הייתי רוצה להיות ולא מצאתי מישהו. אולי פעם בחודש "אל קורדובס" שהיה מטדור מדהים. נזכרתי באל קורדובס והתחלתי מתגעגע לספרד. 
לי הייתה ספרד שלי. לא מהספרים ולא מהחלומות, אם כי נולדה שם. היה לי חבר אז, מדנמרק, היינו, מיודדים, אינני יודע איך לקרוא לחלק הזה של יחסינו. היינו מאוהבים, או לפחות אמרתי שאני מאוהב.           
נפרדנו אך המשכנו לחיות יחד. קיווינו שספרד תחזיר אותנו או לפחות תייצב אותנו. אני חשבתי את עצמי לאדם די יציב אבל אגון היה מופרע לגמרי. זה היה חלק מהקסם וחלק מהבלתי נסבלות שלו באותו זמן. אגון. הלב נצבט להיזכר בו. 
אני משתדל שלא לחשוב עליו. אבל הנערים הללו החזירו אותי באחת לספרד. אגון ניגן גיטרה. הוא למד בקופנהגן גיטרה קלאסית אבל רצה ללמוד פלמנקו. אחר כך יצא ללמוד ביבשת במקומות עצמם את הסגנונות המקומיים. 
פגשתי אותו בעירה קטנה בדרום צרפת. עכשיו רצה לצאת לספרד. הצטרפתי אליו. חיינו שם כמה חדשים, בהתחלה כמו כל התיירים, לא הצלחנו לחדור פנימה, לתוך ספרד האמיתית הלא ממוסחרת, אבל עשינו זאת עם הזמן. 
נסענו לאיזה כפר קטן והתמקמנו שם. כשאני חושב על זה, כל ימינו הטובים היו בכפר קטן. זה היה כפר קטן חסר חשיבות של צוענים. תיירים חלפו על פניו בדרך לאטרקציות גדולות יותר. רק עוד כפר אחד בדרך.
 היינו זקוקים להרבה סבלנות לתת לכפריים לרחרח סביבנו ולהתרגל אלינו. גם זרים, גם זוג גברים שדי ברור מה היה טיב היחסים שניהלו כשאחד מהם בלונדי לבן, ממש בובה.
 בלב קראתי לו בובה זהבה. שמעתי שדיברו על מריקון בפונדק. את המלה הכרתי. כן, היינו שני מריקונים זרים בלב הפרימיטיביות הצוענית.
 אבל כמה ימים והם החלו לחייך אלינו. התחלנו להרגיש חום, חום של קבלה. היה שם זקן אחד שדיבר אנגלית. הוא עבד קצת בלונדון, מלחמת העולם, שירות אצל הבריטים כשברח ממלחמת האזרחים, וחזר עם קצת כסף לכפר. 
הוא שמע את אגון אומר משהו על קדושת המוות בזירת מלחמת השוורים. על קדושת רקיעת הרגליים והרוק שיורקות נשים כשהן רוקדות פלמנקו. 
אתם מדברים על קדושה, ירק אלינו ברשף, על חרדת קודש, אלוהים אדירים, מה אתם מבינים בזה. לבנים כאלה. מה קדוש ללבנים. ממנו למדתי על מלחמת שוורים. 
הוא לימד אותנו בערב אחד של סיפורים של להט על בקבוק פונדדור את הקשר בין קודש ואמנות. למות בזירה זו גם אומנות וגם קודש. יותר טוב שהשור מת, אבל מטדור שמת מקדש את הזירה גם.
 דיברנו על פתיחת עונת מלחמת השוורים. הוא ירק קילל. לא. הוא לא הולך יותר. היום זה מקצוע. לנשים אולי.
 חוץ מאחד, אל קורדובס, הילד העני. השאר, כולם עשירים. כולם ממוסחרים עושים את הכל בשביל אמריקאים שקראו איזה מאמר על ספרד. סיפורי המינגווי ללבנים רומנטיים. הכול כאילו וכלום לא ממש.     
גם הוא הקורדובס כבר התעשר. אבל זה הוא. היום, כשהשור נכנס לזירה, אין יותר את רגע השקט הקדוש. האמריקאים מוחאים כף. אפילו השוורים כבר לא מרגישים אותו דבר, ידיעת כבוד המוות, שהוא, השור הולך לקראתו בזעם ובגאווה. והטוריאדורים, איפה הסגנון, העזה האמיתית. הטקסיות המיתית, חרדת הקודש. האמנות הגדולה. חוסר הוודאות שהוא, הוא זה שיצא מנצח. היום כולם רקדני בלט, מריקונים כמוכם, לכו להלחם אתם, צחק וירק עלינו יין מרוב צחוק.  לא, הוא לא רוצה להצטרף אלינו.
 אגון היה מסתובב בכפר בכל פעם ששמע פריטה של מיתר היה נעצר להקשיב, עם הזמן התרגלו אלינו ונתנו לנו להיכנס לחצרות. הוא היה חוזר מלא קנאה והתפעלות ממה שאנשים מפיקים באופן טבעי מהכלי שלהם, בלי ללמוד ובלי לחשוב שהם עושים הרבה. 
הם רק לוקחים את הגיטרה ליד ומוציאים ממנה דברים מופלאים. עוד קודש. 
מה שלא ידעתי, שבגלל שהיה בלונדי כל כך, לבן, חלק גדול מהגברים ניגנו לו לא רק על הגיטרה אלא פרטו גם על מיתרי גופו. הוא הסעיר אותם. 
זה נודע לי אחר זמן, כשאחד משותפי לבקבוק יין בפונדק אמר לי 
" תגיד למריקון הלבן שלך שאת האש שצריך באצבעות ולנו יש באופן טבעי לו לא יהיה לעולם. הוא ילמד טכניקה מהבחורים, הם יכניסו לו אש ממין אחר, ולא באצבעות" גיחך מולי. "
 לנו לא תמיד אכפת להדליק איזה מריקון כזה כשאנחנו צעירים
יום אחד התחילו לארוז את הכפר על עגלות, הם עולים לרגל לטקס לאיזו בתולה ששכחתי את שמה. פגישה שנתית עם הצוענים מהמחוזות האחרים. הצטרפנו אליהם. ישבנו אתם בקרונות הגדולים ומכל עגלה בקעה נגינה ושירה של המנוני קודש ותפילה. 
אגון יצא מדעתו לשמע הצלילים. לקראת ערב הגענו למחנה המרכזי שם התאספו צועני המחוז לטקס. בקבוקי יין עברו מיד ליד וככל שעברו השעות התערב היין בפונדדור, והוא נשפך ונשפך. וככל שנשתה יותר יין כך הפכו שירי הקודש לשירי חולין, הם נשמעו כמעט אותו דבר, אלא שחרדת הקודש עברה לאזור הצחוקים והגיחוכים. חרדת הקודש עברה לתיאור ירכיה של בתולה אחרת, מקומית. לגופה הקדוש המשגע,את הרצון להתאחד אתה נפשית וגופנית. מי יודע את ההפרדה והכל באמונה אמיתית, עמוקה. אמת. קודש. 

******************************************************** 
לא ראיתי אותך יותר משנה. התביישתי לשאול עליך מכרים משותפים מכיוון שכולם מחייכים במבוכה כשאני רק מזכיר את שמך. 
לא זכרתי אותך. לא נזכרתי. לא יכולתי להיזכר כי לא שכחתי אותך לרגע.. לא הייה רגע בו לא היית בי. 
למעשה גם לא חשבתי עליך כל הזמן הזה, לא, גם זה לא נכון. חשבתי. חסרת לי. נמצאת כל הזמן אי שם על סף רגשותיי המוכרים. קרוב מאוד למרכז הרגש. אי שם באופל, בתת הרגש הקובע ביותר. היית בכל מקום, בכולי. 
ידידי החדש, פחות או יותר, חביב אלי ככל יכולתו. הוא עדין ומתחשב, וזה לא עושה אותי למאושר יותר. ממשיך לרצות בך לעצמי בשקט ובשלווה.
 אמרו לי שראו אותך בעיר השבוע. אם כך, אינך חולה ואפילו למילואים לא התגייסת. כמו שחשבתי. ישנם כל הסיכויים שאראה אותך גם אני ביום מימים אלו. ואם כן, התדבר אתי? אני לא בטוח שאדבר אתך. לא מכיוון שאינני רוצה, לא, פשוט מכיוון שלא אוכל לעמוד בזה. נדמה לי שאתמוטט ברחוב, לעיניך, עם רק תנסה. התמכרתי לך כמו לסמים. בהתחלה הייתי באופוריה, היי כמו שקוראים לזה היום עם הזמן גרמת לי רק לכאב, אחר כך כבר לא יכולתי בלעדיך.  הפקדתי בידיך את כולי. פחדי הכמוסים ביותר,ובלבד שתישאר אתי. עזבת.
 אמרו לי שאתגבר. אמרו שאני צריך לעבור תקופת גמילה. התפכחות. הנחתי אותך לנפשך. הייתי גיבור לא? זה כל כך פשוט לעבור במקרה על יד ביתך או במקומות אחרים שאני יכול למצוא אותך בהם. יכולתי להציק לך, להרע. גם אני יודע הרי כמה מנקודות התורפה שלך. אבל אתה הרי מכיר אותי, גאוות הפחדנים שלי לא נתנה. אבל רציתי, חשבתי על זה. אפילו תכננתי. 
לרדוף אחריך? לצוד אותך. כן, זה אפשרי אך לא בשבילי. ניר ימחק. לכל כאב מגיע רגע של סוף אם לא של נחמה. 
אני יודע, כי אמרתי את זה לאחרים עוד לפני שזה קרה לי. חייתי בהרגשה כזאת. ידיעה פנימית. 
ניר מה יהיה אתו. נחליף כמה שיחות טלפון, הקשר ילך ויפסיק לכאוב, אוכל לדבר אתו על הגבר החדש שיכנס לחייו. גבר, או גברים. הוא הריי אוסף אותם ברחובות ומתייחס אליהם כמו חתולים יתומים. כשהוא כן או לא שוכב אתם, הוא תמיד מרגיש כמו חתולה מיניקה. אלא שמתחת לטוב מתחת לצבעים מסתתר חתול אשפתות.
 איך נשברה פתאום דמותו בעיני ובכל זאת המיתר הקושר אותי אליו עדיין מהודק סביב לבי ומוחי. אני אומר לעצמי ולא יכול לנתק. 
אבל אני יודע שבעוד יום, בעוד שבוע הפלונטר ייפתר. אני אוכל לנחם אותו באמת מאכזבות חייו הקטנות. מגברים שבאו לינוק לילה וחיפשו להם מנת בשר לתקוע בה שיניים במקום אחר. 
בהתחלה עוד היו מספרים לי שראו אותך בגן. עם מי יצאת. אספתי בשקיקה כל זיון שלך והוצאתי אותו אחר כך בדמעות אל הכר. לא להאמין שגבר, גם כמוני, יכול להזיל דמעות אמיתיות ואם זה לא הספיק, הלכתי לחפש את אלה שהיו אתך כדי להראות לעצמי ובתקווה שרכילות תגיע אליך, שכל מי שאתה יכול לצוד, גם אני יכול. הייתה תקופה נוראית שנאתי אותם ואת עצמי. 
ניתקתי קשרים כמעט עם כל ידידנו המשותפים, שמרתי רק על בודדים, תמימים, כדי לא להתנתק ממך בכלל. לעקוב אחרי מעשיך, אולי גם כדי לא להמית תקווה.. אתה, המכיר את המסתתר מאחרי החזית הקרירה גאה שלי, כל הסערות, הפחדים. אינני כלב אריסטוקרטי, כמו שחשבת כשראית אותי לראשונה. זנבי מקופל בין רגלי. 
אתה רואה, גאוותי, כבודי, לגביך אינם קיימים. והרי אינני אשם שצווארי מתנשא כך, בגאווה שכזו, ושלראשי מין זווית שכזו. זוכר? זה אתה שתיארת אותי כך, ועוד אמרת לי, חייך גבר, חייך, תמיד ובכל מצב ויקרה לך מה שיקרה. החיוך הולם אותך כל כך. עם חיוך כזה כולם יפלו לרגליך. אני עושה כמצוותך. אני מחייך. ובכל מקרה. 
אגב, אני עוזב, נוסע. רחוק. אני מפחד לפגוש אותך. אינני יכול לעבור יותר בכל המקומות "שלנו" וכאן אני נמשך אליהם נגד רצוני. לרחובות, למקומות שהיו לנו מסתור שלנו. לשפך הירקון בצד הלא פופולארי לשולחנות בתי הקפה שלנו. ורק ליד משרדך, שם הייתי ממתין לך וליד ביתך אינני עובר כלל. כאן גובר ההגיון.
 אסור לי להראות את עצמי לפניך ולו גם במקרה. אני עוקף. אני מתחבא. אינני יכול יותר. אינני יודע כמה זמן עוד יעמוד לי כוחי לחיות כך ולא לנסות ליפול עליך. להיות לך לטורח. להפוך לבדיחה שלך. 
אני בורח. הקשבתי לך עד ליום הנסיעה, עד לרגע האחרון. ועכשיו אתה מלווה אותי לשדה התעופה, אני טס, עוזב. ואתה, נראה שאתה הולך ומתברגן, הזמן עושה את זה. 
מצאתי אותך רגע לפני שנעשית אדון בורגני, ברגע שעוד היית מיוחד, לפחות בעיני. אולי אחרים ימשיכו לראות בך יחוד כי את המשחקים לא תפסיק לשחק כל כך בקלות. ואני אסע לפריז. כי גם ירושלים שלי קרובה מדי אליך. 
ואולי דרומה משם. הדרום הישן שדיברנו עליו, הדרום המיוחל. הדרום של המינגווי ושל כל הסופרים שאני לא הכרתי ואתה ניסית ללמד אותי. ואז כן, הצלחת לגרום לי לדבוק באיזו רומנטיקה של הדרום ולשם אני בורח. דרום החלומות.להפוך את החלום שלך להתגשמות שלי, ולחשוב שהיה רגע בו חשבתי להציע לך לבוא אתי לדרום המיוחל הזה.