הבלוג של לבנה כותבת ומספרת
מאת: לבנה מושון
אוי, דניאל!
מאת: לבנה מושון
את דניאל פגשה כשיצאה עם משלחת של סטודנטים לטיול לימודי ברומניה מטעם המחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטה. ליוו אותם מרצים לגיאולוגיה, גיאומורפולוגיה ואקלים, שלא ויתרו להם על שום הרצאה למרות הטיול הארוך והעייפות המתמשכת. לטיול היה גם נופך ציוני – ביקורים במרכזי הקהילות היהודיות, בבתי כנסת, באתרי הנצחה לנספים בשואה ובמועדוני צעירים. רומניה נשלטה תחת שרביטו של צ"אושסקו המושחת. בתי המלון הוארו בנורות חלשות בנות עשרים ואט; מסטיקים היו מצרך מערבי נדיר. "משטרת המחשבות" עבדה במרץ רב, אנשים חונכו לשקר. צעירי המשלחת הוזהרו שלא להשמיץ את המשטר בחדרי הלינה פן אוזניים לכותל. במרכז הקהילה היהודית הגישו מרק חם עם קיינדלך בגודל כדור טניס, חמיצה ודג ממולא.
את דניאל פגשה כשיצאה עם משלחת של סטודנטים לטיול לימודי ברומניה מטעם המחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטה. ליוו אותם מרצים לגיאולוגיה, גיאומורפולוגיה ואקלים, שלא ויתרו להם על שום הרצאה למרות הטיול הארוך והעייפות המתמשכת. לטיול היה גם נופך ציוני – ביקורים במרכזי הקהילות היהודיות, בבתי כנסת, באתרי הנצחה לנספים בשואה ובמועדוני צעירים. רומניה נשלטה תחת שרביטו של צ"אושסקו המושחת. בתי המלון הוארו בנורות חלשות בנות עשרים ואט; מסטיקים היו מצרך מערבי נדיר. "משטרת המחשבות" עבדה במרץ רב, אנשים חונכו לשקר. צעירי המשלחת הוזהרו שלא להשמיץ את המשטר בחדרי הלינה פן אוזניים לכותל. במרכז הקהילה היהודית הגישו מרק חם עם קיינדלך בגודל כדור טניס, חמיצה ודג ממולא.
למפגש במועדון היהודי בבוקרשט הגיעו צעירות וצעירים, כולם סטודנטים בני העיר. דניאל היה ביניהם. הוא למד הנדסה במוסד אקדמי גבוה נוסח הטכניון, ובחר להקדיש לה תשומת לב מיוחדת. בארוחה המשותפת בבית הקהילה ובמפגש החברתי שהתקיים אחר כך עם הרב של רומניה ישב על ידה והשיחה קלחה. הוא היה בן יחיד להוריו, והתגעגע למשהו שקשור בארץ ישראל. הוא היה בטוח שבסופו של דבר יגע באדמתה. הם טיילו יחד ברחוב, גשם קל ירד. בכיכר העצומה בלב העיר קנה לה זר סיגליות זעיר מנערה שהסתובבה עם סלסילה על אמת ידה.
כשנפרדו החליפו כתובות. עצב היה בעיניו כשהאוטובוס התרחק והוא נשאר בעיר הכלואה. עצב שרר גם ברחובות הענקיים והמנוכרים. למרות רבבות ההולכים והשבים היה בהם שקט מוזר שהסתיר בעירות פנימיות. גדודים של נשים קשות יום, במגפי גומי גבוהים, קינחו בצינורות מים את הלכלוך מהאספלט ומעל המדרכות בלילות.
היא התכתבה עם דניאל כארבע שנים. שניהם כתבו במידת האיפוק, וניכר על דניאל שברר את מילותיו אחת אחת. רגשות לא הוזכרו כלל. היא התייחסה אליו כחבר אינטליגנטי לעט; הוא רצה עוגן והיכרות עם הרחוק שיהפוך להיות קרוב ברבות הזמן. בשלב מאוחר, באחד המכתבים, שאל אותה אם בכוונתה להינשא אי פעם, והיא השיבה מה שהשיבה: זה עדיין לא קרה, ואולי יקרה, מי יודע מתי, מחזרים לא חסרים, היא חיה מיום ליום. המכתבים החלו להתמעט, והפכו להיות נדירים. הסקרנות של שניהם מיצתה את עצמה. הסיגליות התייבשו באלבום.
יום אחד הגיע מכתב מדניאל שעליו היו בול ישראלי וחותמת הצבי. דניאל עלה לישראל, הוא שהה במרכז קליטה בחיפה, לבד. כל כך רצה לבלות בתל אביב ימים אחדים. משפט אחד כתב אפילו בעברית: אני מקווה שנתראה.
הייתה לה דירה קטנה שבה הייתה שוהה שעות אחדות לצורך עבודה וחוזרת לישון בבית הוריה. לעתים רחוקות נשארה ללון בה. היא כתבה לו שתעמיד את הדירה לרשותו וציינה מספר טלפון להתקשרות ישירה. כעבור ימים אחדים התקשר, ולראשונה מאז ימי בוקרשט שוחחו שיחה בלתי אמצעית וחביבה. הוא נשמע נלהב ומלא תקווה, ונקב במועד שבו יגיע.
הייתה לה דירה קטנה שבה הייתה שוהה שעות אחדות לצורך עבודה וחוזרת לישון בבית הוריה. לעתים רחוקות נשארה ללון בה. היא כתבה לו שתעמיד את הדירה לרשותו וציינה מספר טלפון להתקשרות ישירה. כעבור ימים אחדים התקשר, ולראשונה מאז ימי בוקרשט שוחחו שיחה בלתי אמצעית וחביבה. הוא נשמע נלהב ומלא תקווה, ונקב במועד שבו יגיע.
הרכבת הביאה אותו מחיפה והיא חיכתה לו עם המכונית שלה בתחנה. הפגישה הייתה מנומסת ומאופקת. שתי נשיקות על הלחי וחיבוק קל. אחר כך נסעו לדירה, אותה טרחה לצחצח ולמרק לכבוד האורח. הוא הניח את חפציו והודיע שהיה רוצה לטייל בעיר, שיש לו תוכנית מפורטת, כבר המליצו לו היכן לבקר. היא אמרה שיש לה עבודה, ומתי שתוכל תתפנה להתלוות אליו. הם ישבו לשוחח עליו. איך קרה שהחליט לעלות דווקא עכשיו, ומדוע לבד, והיכן הוריו, ואיזו עבודה הובטחה לו בארץ בתחום הכשרתו, ולבסוף הציעה לו לצאת בערב ליפו העתיקה, מקום קסום וראוי להתחיל איתו היכרות עם המולדת שכל כך ביקש להגיע אליה. דניאל הסכים.
בערב היא אספה אותו ברכב והם ירדו ליפו. הערב היה נעים. מרחוק הבהבו פנסי ספינות הדייגים. הוא חש בנוח בסמטאות העיר העתיקה. רוח שבאה מהים הפכה אותו למהורהר. הם ישבו בבית קפה והזמינו ארוחה קלה. או אז השגיחה שהחזיק את כף היד על סנטרו באופן שאי אפשר היה שלא לראות את טבעת הנישואין שהתהדקה על אצבעו. קודם לא הייתה שם.
"אתה נשוי, דניאל?" שאלה. הוא בלע את רוקו ואמר כן.
"לא ידעתי," השיבה בתדהמה. "מי העלמה? והיכן היא? ולמה היא לא איתך?"
זיק של בלבול חלף בעיניו. דניאל הסביר שאשתו נותרה בבוקרשט, בבית הוריו, שם התגוררו מאז נישאו בנישואים אזרחיים לפני שלוש שנים. היא גויה, בשלבי גיור, הוסיף, אין להם עדיין ילדים, השלטונות אישרו את יציאתו מרומניה, אבל לה לא נתנו אישור הגירה. זו המולדת שלה, אין לה סיבה אמיתית לעזוב, ונישואים אינם עילה. הוא החליט בכל זאת לעלות לבד, ולנהל את המאבק לשחרורה מכאן. משרד הקליטה הבטיח לעזור לו במאבקו.
שניהם הפכו למהורהרים. הוא היה נבוך ואומלל, ואצלה פעפע משהו שנראה כמו זעם כבוש. נשוי שלוש שנים ולא אמרת דבר עד היום? הגעת לארץ, באת מחיפה לתל אביב ועדיין שתקת? ואלמלי שאלתי, היית מספר? רגש לא היה לה אליו. שום דבר עוד לא הבשיל. אבל למה ההסתרה? מה המטרה? כאן ישראל, לא רומניה. מקורו של העלבון אינו אינטימי, חזרה והזכירה לעצמה, זה עניין של יושרה בין בני אדם.
היא שתקה והסתכלה על הקצף שהצמיחו גלי הים על הסלעים. מכל התהיות לא השמיעה הגה בקול.
מרגע לרגע נעלבה יותר. לבסוף הציעה שילכו. הערב הסתיים. החזירה אותו לדירה וביקשה שישאיר את המפתח אצל השכנה לפני שהוא עוזב.
את דניאל לא פגשה מאז.
לבנה יקרה
אפילו שהסיפור מעניין זה דיווחי מדי, פחות סיפור.
דניאל שם יפה. אני אוהב שמות שמתאמים גם לבן וגם לבת.
לאיציק, צריך שיפוץ רגשי? לבנה
אני חושבת שהתיאור יפה דווקא בדיווחיות שלו שנותנת כבוד לקוראה שתבין מה רוצים ממנה (ולגבי בננים – בזכר- בהתאמה)
אני חושבת שאיציק רוצה יותר השראה ופחות קונקרטיות, ולכך התכוין…בכל אופן, בסגנון הדיווחי הזה מישהו בסיפור הזה יצא פחות טוב…
לבנה
זה כמו כתבה בעיתון לאישה, נכון שרהוט
ומוקפד, אבל אין את מה שמבדיל בין כתבה לסיפור. אלא אם כן התכוונת לכתבה ולא לסיפור עם יסודות של סיפור.
ולך הרי לא צריך לומר מה מבדיל בין סיפור לכתבה: נשמה וצורת הכתיבה. (כמו בסיפורים הקודמים המהנים שלך שהיו בהחלט סיפורים!)
וכמובן זו רק דעתי וייתכן שאין בה כלום.
ואולי הסיפור הזה חייב שהנשמה תישאר בצד כדי שהוא לא ייצא פתטי ודביק מדי?!
לבנה, מאוד נהינתי לקרוא את הסיפור המרגש, סיגנון כתיבה יוצאת מן הכלל. הסוף קצת עצוב ולא צפוי. בקיצור: אהבתי.
תודה, מסקרן אותי לדעת:בגלל מי או מה עצוב לך, יעל?
נעצבתי, כך הבנתי מהסיפור, היא חשבה שדניאל הגיע לארץ בשבילה והתברר שהיה נשוי שלוש שנים, והוא נאבק כדי להביא את רעייתו לארץ. נעצבתי שדניאל לא סיפר לה שהיה נשוי. נעצבתי מאכזבתה.
תודה שהבהרת לי,לבנה