אני קוראת מחדש את חיי כאישה צעירה, עם בית מלא בקולות ילדים , עם חוויה אינטנסיבית שאין בה גבול בין יום לללילה ואולי גם בין חיים לחיים.
שבירה
הַנִּסָּיוֹן לָלֶכֶת יְחֵפָה עַל שִׁבְרֵי הַמַּרְאָה
שֶׁנִּשְׁבְּרָה בְּשַׁבָּת, לֹא עָלָה יָפֶה.
מוּל רִבּוּי הַשְּׁבָרִים
בָּאָה שְׁתִיקָה הָאוֹחֶזֶת בַּצַּוָּאר
בִּשְׁתֵּי הָאֶצְבָּעוֹת
בַּחֲצוֹת, בְּמֶרְכַּז הַקָּרוּסֶלָה בְּאֶמְצַע הַגָּן שֶׁהוּא פַּרְדֵּס
נַדְנֵדָה רֵיקָה מַה לְּמַטָּה וּמַה לְּמַעַל –
עֲצֵי הַפִיקוּס זוֹרְקִים פֵּרוֹת מְתֻסְכָּלִים
הַמַּכִּים בָּאֲדָמָה בְּקוֹל טִפּוֹת חָשׁוּךְ
וּבָא אֵלַי מִמִּרְפֶּסֶת אַחַת קוֹל
צְחוֹקָהּ שֶׁל אִשָּׁה לֹא מְעֻבֶּרֶת
בְּמִשְׂחָקָהּ.
וְאַחַר כָּךְ הֵצַצְתִּי מִבֵּין הַחֲרַכִּים אֶל חַלּוֹן בַּיִת זָר
שָׁם עַל שֻׁלְחַן עֵץ עָגֹל קַעֲרַת חֶרֶס וּבָהּ תַּפּוּחִים שְׁלֹשָה
וְכֶתֶר רִמּוֹנִים. מְנוֹרָת אָהִיל זוֹרַעַת אוֹר
רֶמְבְּרַנְדְטִי זָהִיר
בְּכָל אֵלֶּה מִלֵּאתִי פִּי וְכַפּוֹת רַגְלַי
שֶׁלֹּא יָבוֹא כְּאֵב מְחֻרְצָן הַהוֹלֵךְ וּמִתְעַבֶּה
מתוך: מסע אילה , 1995
אפקטיבי הכאב המחורצן ( חריץ, חרצן, חורץ) וחזקה תמונת הצעקה
שאחריה –
לא נדע (מצרות)
((( וטוב גם המשחק הסמוי בין שברי המראה לנקודת השבירה הנפשית של הדוברת…
ואיפה המיתוס של 'עקרת הבית אם הילדים שמחה..' ?
אני לא מכירה את המיתוס הזה. אתה מכיר?
אתה מכיר את הכאב הזה?
תודה אהוד.
אוייש, אוייש, חווהלה!
לפעמים הכאב מתרסק אל המחשבה
ומן הסינוור אני לוקחת בין כפות ידיי
ציפור שרה בחלון לחן
דמיון המתרפק על גופי.
יוכבד בן דור
.
היי יוכבד יקרה, איזו קריאה יוצרת יש לך. אשרי.
אאוץ'…
הי חווה, הנצחת תקופה בחיים שהיא רק פיסה במראה, והעזת ללכת עליה יחפה, ולחוות את כל התחושה עם קצת בריחות והצצות אל חייהם של אחרים, שנמצאים בתקופות חיים אחרות ברגע ההוא.
או שאני מעזה או שאין ברירה..
חושבת שלכתוב את השיר, זה לחזור לאותה תקופה וללכת עליהן שוב, ואז זאת ההעזה.
בשתי האצבעות, צחוקה של אשה לא מעוברת, פי וכפות רגליי
זה ילווה אותי הרבה זמן
גם אם הייתי חוזרת להיות צעירה מאומה לא היה משנה. כל הרגעים, כל השעות, כל הימים וכל מה שצריך היה להיות היה נשאר אותו דבר.
כי פעמים רבות הדברים כבר כתובים לנו מלמעלה. לצעוק, לבכות, לקונן. יש מי שישמע זולת אני/את על שברי המראה, או בדרך הזאת שבין יום זיכרון, לבין יום תקומה – ואין.
אז מה נשאר לצעוק? כן צועקים יום, יום אבל בשקט אל תוך עצמך. הרבה דברים לא בחרנו והם קרו – ואנו מולם.
אני חולמת בלילה סיוטים, מתמודדת עם האובדנים שלי בעצמי. זהו סוג של איבוד לדעת מתוך דעת. להציץ לבתים אחרים, למראות אחרים כאילו אפשר היה אחרת.
אז מה אומר חוה – את לפחות ידעת, כי היתה שם הרבה אהבה.
נחמא פורתא ואולי עצב גדול. בדרך הזאת כל אחד מאיתנו נפגע וכל אחד מאיתנו כואב. ואי אפשר להשלים.
שלך, חוה
חוה יקרה, לא הגבתי באופן מידי, התגובה שלך נשמעה לי מעומק שחורג מגבולות מסגרת הבלוג. שמחתי שלפחות השיר, זימן אותנו לרגע לומר דבר מה חשוב זו לזו.
אכן, חיפשתי את התגובה שלך והיא היתה חשובה לי.
יחד עם זאת, אהבתי את השיר, אם כי לא אמרתי את זה מפורשות. אהבתי את הציוריות, הנשיות ואת המעגליות שבו.
שמחה שהגבת ועל העומק – את יודעת אני/את כבר מקדמא דנא, כי נפגשנו כבר עוד לפני שהיה כואב.
חוה
הכאב הוא שכן שמשתכן בבית שלנו