חוה פנחס כהן משוררת, מנחה ומרצה. עורכת כתב העת דימוי
שיר זה כמעט נדחק מתוך הספר, משום החשש להשתמעויות שאינו ממין העניין. לאחרונה , המלחין והמוסיקאי, אורי לשמן, הלחין את השיר לקול ולכלי נגינה .מתוך "מסע אילה". סדרת ריתמוס, הקיבוץ המאוחד.1995
וידוי
לאורי לשמן
וידוי
לאורי לשמן
וַאֲנִי רָצִיתִי לוֹמַר וִדּוּי
עַל אַהֲבָה אֲסוּרָה
בַּחֲבָלִים. אַהֲבַת נָשִׁים.
כְּשֶׁהִיא אוֹחֶזֶת בִּי בֵּין שְׁתֵּי יָדֶיהָ
וּמְאַמֶּצֶת אוֹתִי לְחָזָהּ, רֵיחַ בֹּשֶׂם הֲדָרִים סָפוּג בְּעוֹרָהּ.
זֶה סִפּוּר אָבוּד בֵּין שָׁדֶיהָ לָלוּן בֵּין פִּסְגַּת בְּרָכָה
לְהַר כַּבִּיר. לִינֹק מִפִּטְמוֹתֶיהָ עַרְפִלֵּי גֹּבַהּ קָשִׁים
וּמִשָּׁם בְּשִׁכְרוֹן גְּבָהִים לָעוּף.
מָה רָבְתָה אַהֲבָתִי לָךְ מֵאַהֲבַת גְּבָרִים
מֵאַהֲבָה כָּזֹאת אוּלַי יִוָּלֵד לָנוּ דָּוִד
לְדוֹר שְׁלִישִׁי
*
שלום
שיר נפלא עם ארמזים השולחים אותנו לשיר השירים ולשמואל.
אני מכיר את ההתלבטות הקשורה לפרסום יצירה שהמקורבים ליוצר מנסים למצוא חיבורים לראליה המוכרת להם למרות שהכוונה היא שהיצירה תעמוד בפני עצמה ולא תהיה העתק של המציאות.
לכן, בתור קורא שלא מכיר אותך ואת הביוגרפיה שלך אני יכול לומר באופן משוחרר מידיעה קודמת שהשיר יפיפה.
גיורא
אני מודה לך מאד, על דרך קריאתך את השיר. ואולי "וידוי " קטן. מלכתילה שמו של השיר היה וידוי.אולם לאחר שהוזהרתי על ידי קורא נערץ בעיני, משה זינגר ז"ל. שיש חשש ששיר כזה ישלח אותי למעבר הגדר התרבותית של אותם ימים, החלטתי לגנוז אותו ולהוציא מהספר. המחיר לא היה שווה לי. רציתי לדבר שירה. העורכת של הספר , לאה שניר, התעקשה שהשיר ישאר ובתור פשרה הוא הופיע ללא כותרת, עם כוכבית בלבד. אולי כך חשבה לעמם את העוקץ. היום, בצאת "שביעית". ספר רטרוספקטיבי, ולאחר שאורי לישמן הלחין באופן מופלא כל כך ורגיש, השיר חוזר ומקבל את כותרתו המקורית.
ובאמת מה הקשר של אהבת נשים לביוגרפיה של הכותבת?
ומה משמעות "פסגת ברכה" ו"הר כביר"? לרגע זה נשמע לי כמו שמות מקומות, או שזה פשוט מטפורה למשהו?
לביוגרפיה של הכותבת אין שום קשר עם המושג "אהבת נשים" כפי שהוא מקובל בהקשר הסקסואלי, אלא, כמושג המתאר אהבה, קשר, חיבה עמוקה בין שתי נשים. הר ברכה והר כביר הם שני הרים נשאים וגבוהים מעל עמק שכם. שהנוף הנפרש מהם, הוא נוף עוצר נשימה בעל אופי תנכ"י מאד. זה העמק שם הסתובב יוסף בחפשו את אחיו, למשל.
אהבת נשים היא בהחלט מטאפורה.
שלום לך חוה, שיר מצוין, על אף שאני מודה שיש לי קושי מסוים עם ההשתמעויות הפוליטיות שלו. את מתארת את החוויה העמוקה של האהבה לארץ במונחים של "צומוד" כמעט, המקבילה הפלסטינית-הישראלית שעולה בראשי למקראו היא שיריה של סיאם דאוד. עם זאת, מה שנחווה במבט ראשון כנחרצות לאומית, בעיקר בגלל המקצב, מקבל מאת אוצר המלים של השיר מעין תוספת חתרנית – מלים כמו "אולי" שמבהירות את ההבנה הפנימית שאין זו אהבה פותה, סימביוטית, כמו של עובר לאמו, אלא יחס מורכב יותר של אשה למולדתה. יופי! תמר
אהבתי מאד את דרך הקריאה של השיר. אני מוכרחה להודות שבימים בהם נכתב השיר (תחילת שנות התשעים) היתה בי תמימות רבה לחשוב שאפשר לאהוב את הנוף והארץ בזכות מה שהיא מבלי שתהיה לזה השתמעות פוליטית. אני חושבת שמשורר צריך לחפש את הדרך להביע אהבה למה שהוא אוהב, ללא ההקשרים המידיים של זמנו. מה דעתך?
אני חושבת שהמוטיבציה לכתיבת שיר (רגש האהבה למשהו, למשל)והקשר הקריאה של הטקסט המוגמר הם שתי רמות שונות של דיון.
בתחום של הקשר הקריאה עצמו, ההבחנה בין האסתטי לפוליטי אינה אפשרית לדעתי.
אבל זה באמת נושא לדיון מרתק, ארוך מכפי שאפשר ביריעה קצרה זו.
ואולי גם כאן עוד נמשיך, טיפין טיפין.
אני חושבת שאם קיים מסר בעל משמעות פוליטית, אז האסתטי חייב לשרת אותו באפן מורכב ומדוייק על מנת שלא יתקבל פלקט.
זהו, חוה, שאני לא חושבת שמשהו צריך לשרת משהו… אלא שהדברים מחוברים. הנחת העבודה היא שאנחנו מתייחסים לשירים בלבד (שמעצם טיבם הם מורכבים), ולא לסתם טקסטים הכתובים בשורות קצוצות… לרוב השירים יש בעיני פוטנציאל לקריאה פוליטית (אך שיר איננו פוליטי מראש, מחוץ להקשר הקריאה). תמר
תמר יקרה, בעינך החדה צדת את המילה "לשרת" ובצדק. אכן, זו מילה לא מתאימהכשמדובר בשירה. השיר נולד לא מעט דווקא מתוך תנועת הלא מודע. מוך הדחף אל השפה. וה"שפה" היא האסתטי, האומנותי. ההבעתי שעושה את השיר.
חושני ןעוצמתי.
תודה רבה. מחמיא
שיר אהבה יפהפה לאובייקט נקבי, בתחושה שלי ומתוך הרמזים בטקסט מדובר בעיר אהובה, האיזכור של פסגות, גבהים, דוד – מצביע בבירור על אותה אהובה יחידה, זו שהלוי בכה עליה. הרומנטיקנים יסעו עם המלים אל הפשט.
את צודקת, והאוביקט הנקבי, היא הארץ. תודה לך