חוה פנחס כהן משוררת, מנחה ומרצה. עורכת כתב העת דימוי
בימים אלה כאשר נושא ההתעללות בילדים , בתוך ביתם, מידי הוריהם אינו מרפה. כואב ומכאיב. הוצאת מתוך תרגומים שעבדתי עליהם, את זכרונו של משורר בוגר ממכות אביו. סליחה על האקטואליזציה של השירה והתרגום.
ד.ה. לורנס
מריבה בתוך ילדות
מחוץ לבית תולה את שוטיו הנוראים עץ המילה
בלילה כאשר הרוח נעורה, וצליפות העץ
צווחות והרוח חותכת כמו שריקת חבלי אוניה
צורחים ומחרידים בסערה.
בתוך הבית שני קולות קמים. בחמת זעם
צליפה דקה מוטרפת שורקת. ונורא קולה
של חגורת עור גברית פוצעת. אשר הטביעה
בדומיית דם תחת רחש אפר את הקול האחר.
שלום לחוה, לפני שבוע פרסמתי כאן רשומה בנושא. טוב שאני לא לבד יותר.
תודה שולמית, אקרא ואשלים ואגיב
מופלא
תודה מירי וכואב. עד כמה המילים יכולות להחזיק בעוצמת הצליפה
יפה ומזעזע, חוה.
תודה אמיר, יקרה לי תגובתך
טעם החגורה מוכר לי (אני יודע שאת לא מאמינה).
והסטירה האחרונה שחטפתי ממנו הייתה באמצע הלילה, לאחר שהחניתי בשקט את ההילמן הזקנה.
"רשיון חדש … ודאגתי איפה אתה מסתובב בשעה כזו…"
לא סיפרת אף פעם. אולי תספר? את ההילמן ההיא אני זוכרת
צליפות העץ משיקות לצליפת החגורה, והטבע צורח עם המוכה. הילד ששוכב צמח בירושלים כתב שיר משלו, מקביל ללורנס.
הלואי ויכול היה לשיר שיר משלו. נדמה לי שאפילו לצליפות של לורנס, יש צליל שונה מהצליפות של התינוק הירושלמי הזה.