חוה פנחס כהן משוררת, מנחה ומרצה. עורכת כתב העת דימוי
דברים שמצאתי ביומן באלול תשס"ז וחשבתי שזה כמו לפגוש שכן ישן. שזה כמו נחש ישן, או שכינה שנרדמה ויבוא הנסיך רכוב על החג ויעיר אותה בנשיקה.
ימים נוראים
זה היה כמו לפגוש שכן ישן, שכן שפעם גר בדירה סמוכה או בתחילת הרחוב. אותו שכן, שעוצרים לרגע ושואלים לשלומו ולשלום משפחתו, ולפעמים גם לשאול, איפה בנו או בתו, אלה שפעם היינו משחקים וחולמים ומשחקים כאילו הילדות היא חזרה גנרלית לקראת החיים . שאלות מהסוג שאם שאלת עליו שאלת בעצם, על עצמך. מה קרה , לאן נעלמו פניו, ואיך נמכה קומתו, האם הוא יכול להרים עיניים בלכתו, כלומר לשאת ולחפש הרים במישור החוף בכוון הגלים, והאם עדיין אוהב לשתות יין אדום על המרפסת מול השקיעה, האם נרדם מול הטלוויזיה בתוכניות ליל שבת ומישהו מעיר אותו בצלצול טלפון כדי להרגיש איך מנערים בדידות כמו מפת שולחן לאחר שהלכו כבר האורחים? והוא עונה שישן אבל, ליבו הקשיב ואני רוצה להאמין. ופעם שהיה בפיכחון למרות היין והשקיעה אמר שנדמה שהוא מצטט מישהו אבל יש שני מיני אהבות אחת שהיא אהבה שבימים ,היינו שבכל יום ולאור היום ויש אהבה שהיא בכח. ושאל אותי האם אני מבינה מה היא "כח" ואני שזו כמו חכ, כלומר אהבה שבמילים, והוא שתק ואמר בתור שכן שמכיר היטב את דלתך, ולפעמים גם יוצא מחלונך, אומר לך שאת מחדשת חידוש שעוד לא הגיע זמן שירד לעולם, כי זו אהבה שבכח.
ככה נראה לי הכאב שחזר והכה בפני והדביק את לשוני לחיכי כי שכחתי איך נראים הדברים ואיך הם חוזרים על עצמם על פי חוקים המתקיימים בשפה אחרת בין גוף ראשון לגוף שני שאינו אני. הם חצו גבולות על מסכים ומקלדות כוירוס חסר דרכון להיות הזיכרון שמחליף את שלי. דבקה הלשון לחך התחתון שלא אוכל גם לבכות. מתוך המראה שעל מיטתי אני רואה בdelay את עצמי אומרת דברים שפג תוקפם ומבקשת בימים נוראים בהם שדי ישנים במתיקות שישיב את הonline לחיי ויתגלה האהבה הנקרא יום זו שיוצאת כמו כרית צפונה בתוך ציפה ואני בזו שהיא לא יום ולא לילה, זו שאין לה זמן.
יפה מאוד. קולח. הצרופים אינם צפויים.
תודה חגית ומוטב להם לצירופים שיבואו מהבלתי צפוי אל השיר