בננות - בלוגים / / ארעא דארעי
חוה פנחס כהן
  • חוה פנחס כהן

    ילידת יפו, בת למשפחה קומוניסטית ממוצא בולגרי. גדלה ברמת החי"ל. בגיל 8 התייתמה מאביה שנהרג בתאונת עבודה. עברה לגור ברמת-אביב ולמדה בבית הספר התיכון ''אליאנס''. בגיל 16 החלה בתהליך התקרבות לעולם היהדות. אחר שירות צבאי כמורה-חיילת למדה ספרות עברית ותולדות האומנות באוניברסיטה העברית בירושלים. בו בזמן למדה וקבלה תעודת הוראה ממכון "כרם" לחינוך יהודי הומניסטי. לאחר לימודיה, נישאה ליוסי ונולדו להם ארבע בנות. ב-1982 עברה המשפחה להתנחלות ענתות באזור ואדי קלט וכעבור ארבע שנים יצאה מטעם מחלקת הנוער והחלוץ של הסוכנות לשליחות של שנתיים בארצות הברית. עם שובם ארצה השתקעו והתבססו ברחובות. ב-1995 חלה בעלה ונפטר כעבור שנתיים. עם מותו, חזרה המשפחה לירושלים. חוה למדה בבית המדרש "אלול", התחילה ללמוד בבית המדרש "בבלי ירושלמי" ולמדה במכון הרטמן. מאז 1989 עורכת את כתב-העת לתרבות יהודית "דימוי". בנוסף על כך מלמדת ספרות והבעה בכתב בבתי-ספר תיכוניים ובמכללות, מרצה באוניברסיטאות בר-אילן ובן-גוריון, מנחה סדנאות שירה, חוקרת-עמיתה במכונים שונים ופעילות ציבורית נרחבת. זכתה בפרס ביכורים ע"ש ירוחם לוריא על ספרה "הצבע בעיקר". בתשנ"ה זכתה בפרס ראש הממשלה, ב-1998 זכה ספרה "נהר ושכחה" בפרס אקו"ם לשירה וב-2002 זכתה בפרס אלתרמן לשירה. ספריה: הצבע בעיקר (תל-אביב : עם עובד, תשנ"א 1990) מסע איילה (תל אביב : הקיבוץ המאוחד : קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות, 1994) נהר ושכחה : שירים, 1994־1997 : שירים (תל-אביב : הקיבוץ המאוחד : קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות, 1998) <עריכה, לאה שניר> שירי אורפאה : 1998־1999 : שירים (תל-אביב : הקיבוץ המאוחד : קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות, 2000) <עריכה, לאה שניר> משיח : שירים על מה ששח לי מנחם אהובי (תל אביב : הקיבוץ המאוחד : קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות, 2003) <רישומים, מרים גמבורד> הגנן, הכלבתא והשרמוטה : על הצורך האינסופי לתקוע מסמרים בקרסוליו של אלוהים (טריפטיך) (תל אביב : הקיבוץ המאוחד : קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות, 2006)

ארעא דארעי

רישומים של זמן 2
 
.
העיר הזאת אף פעם לא פתחה לי את זרועותיה ואמרה, הנה, בואי, שבי. יש אצלי מקום בשבילך. מתחת לכל הזמנים ולכל הבתים שילמתי בשכר חודשי, הארעא רעדה בארעיותה. השלמתי עם זה, כאילו מדובר בחוק טבע. אין טעם לדבר על טבע במקום הזה, כאן הוא משני לחלוטין. לפעמים הוא פורץ במחול נוכחות של פריחת הכלניות והרקפות בעמק המצלבה או יום שלג שעוטף את האבן הקשה ברכות מדומה של לובן, של התחלות של מראה שאינו מפה. ותושביה הקשים של העיר הזאת מתמכרים למראה ויוצאים אליו בידיים פשוטות ומאמצים אותו כמו חג ללא הלכות. כמו ירדה עליהם שבת ומלכות שלא בזמנה. וכבר בימי העומר מתחיל לפלוש החום כחמסין המרעיד את האוויר והופך אותו לחומר נגיש ונגיע
ורוטט המגרש את הגוף המהלך ברחוב להתעטף בצל מקרי. ואין רוח הבאה מהים נדמה שהיא יוצאת כמו חיה קדמונית מהואדיות החותרים בין ההרים ומתוך הטרשים ומלפפת את הרחובות ואת החדרים.
 
כאילו אפשר לדבר על טבע במקום שאחת לאלף יוצא מהמדבר נביא ובא אל תוכה עם גדי לשאת דבר
המחבר עולמות עליונים לתחתונים ואין יודע את הגבול ביניהם. כאילו אפשר לדבר על עיר , על אורגניזם בנוי וחי כשחוצים אותה גבולות פנימיים כמו תייל בלתי נראה שהנתקל בו נצרב ממבט זר הרואה בו פולש למרחב , לטריטוריה בלתי מסומנת מזה ומזה.
כאילו אפשר לדבר על טבע במקום שגם חוקי הנדל"ן לא עומדים בשוק החופשי לכאורה אבל הוא שוק תחת שער הרחמים הנעול בעמדת המתנה לבעל המפתח יהודי או מוסלמי ולהתעוררות המתים כי מי יכול להתחרות בנצח ובמתים כשמדובר במחירים.
ואני מנסה לפתות מתווך אחר מתווך להמתיק עבורי את הבשורות ולומר שיש דלת נעולה עדיין שיש לה מפתח מתאים לצרור שלי. ואחד שמו בני, ניסה לפתות אותי לקנות במחיר כל עתידי ורכושי בית שכולו מתחת לקרקע והכניסה היא שיכון עצוב אבל, הבטיח לי שערכו יעלה ויעלה כי זה לבית הזה עתיד וביקוש וזה העתיד של העיר. ואחד שמו יגאל, הוביל אותי בסבלנות מחדר מדרגות בשכונות המזרח לחדרי מדרגות בשכונות המרכז ולימד אותי להבחין בין כוחו של דרום לכוחו של צפון ושוב הבנתי שמהצפון תיפתח רעה. אני בלי שמש מזרח או דרום לא יכולה ומה שמפריד ביניהם בעיר הזאת יכול להיות קרוב למאה אלף ואל תשאלו מה. והנה הופיע בחיי אחד שמו ברטי, חתיך עולמי ומלא רצון טוב והוא מבין בדירות שמתאימות לאנשים כמותי והביא אותי לדירה שרציתי לפתוח חלון ולשבת בתוכה.
ראיתי בה איש ואישה בת גילי , גם היא שוחה מידי בוקר בברכה, וספרים מקיפים כמלאכים מיטתה ויש מלאך אחד מתחתיה או מעליה והוא אישה ולה בנים כבנותיי ובמטבח ריח תבשיליה כתבשילי ובשבת דולקים הנרות לכבוד המלכה והיא חיה את חיי ללא ארעא דארעי. מה טיבה של הבנה זאת שאלתי את ברטי והוא מנה לי בספרות שאינן בשדה ראייתי.
ואני ממשיכה להיענות לחיזורי המתווכים ולחפש ולפלוש לחיי אחרים ולמשש בקירות ולהביט בדרך בה בא האור אל שולחן המטבח או שולחן הכתיבה , כמה חדרי שירותים ולאיזה כוון פונה המיטה וראיתי מיטות סתורות וחמות ומיטות נסתרות וקרות. ראיתי סירים שנשרפה תחתיתם ברגעים שלפני השבת וסירי נחושת וקלל התלויים כקישוט והזמנה ליום קר.
לחפש מקום בעיר שאין בה מקום לאישה כמותי עד מותי ואולי עם בוא משיח לשער  הנעילה. 
 

8 תגובות

  1. ידיד מנעוריך

    נפלה בחלקי זכות ראשונים.

    חוה יקרה,
    א. העיר הזו דפוקה, ובמגמת ירידה.
    ב. נראה שבמקום לבחון את הקירות, תשומת לבך לשוכניהם הנוכחיים וחפציהם.

    בהצלחה

    • חוה פנחס כהן

      היי ידיד יקר, הנה נגענו בנקודה שאתה טוב ממני. הערכת שווי. אבל, אני ביחסי משיכה דחייה אהבה ותסכול עם העיר הזאת. זה כמעט כמו כיבוש אהבה. וחוץ מזה.. מה נעשה עם כל המיתוס? איך נעריך את שוויו.

  2. חווה, עשית לי צמב"ל- צביטה, מכה, בלי להשיב.
    העיר הזו אוהבת לכווץ אנשים כמוך, כדי לסחוט ממך את מיץ הרימונים הפואטי, הצלול והמשובח שלך.
    אני מאחלת לך שתמכרי לכל המרבה במחיר כדי שתוכלי למצוא דירה חמודה כלבבך.

  3. איזה חזק זה.
    מערער לחלוטין וכל-כך אמיתי

    • (ומה הטעם בהתייחסות אמנותית אם יש כל-כך הרבה דברים חשובים יותר)

      • חוה פנחס כהן

        אודי, תודה על התיחסותך והאם יש לך תשובה לשאלה ששאלת. ובכן מה הטעם?
        אולי משום כך הקיפה אותי שתיקה ואלם כמה שבועות ארוכים.

  4. גלי-דנה ונקודא

    ועכשיו אנחנו מבינים עוד יותר טוב את ההערה שלך, שהשארת בבלוג של נקודא.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לחוה פנחס כהן