הטיולים שלא היתי והאישה שלא מתחתנת

מתוך "סיפור תורכי" 

שנה אחרי

 

עברה שנה אולי יותר. הזמן בינינו לא נחשב.הוא ממשיך בהלוך ושוב. הלכתי על חופה של שדות ים. הצפנתי מעט בבוקר ההוא לחוף שאני חולצת את נעלי והולכת בו הלוך ושוב. מגדר תחנת הכוח של חדרה ועד המזח של הקיבוץ. מתמסרת למבט ההולך מערבה. לסירות הדייג המושלכות על החוף. מושלכות, ספק קשורות ספק מוטלות. רשתות הדייג פרושות בין הסירות לייבוש וכמה דגיגונים נלכדו למוות ביניהם. הצבעים כל כך ברורים ומתוחים בין צבעי הים לשמיים ולחוף. העונה הזאת שבין החורף לאביב, שיש בה עוצמה רבה בגלים. לאחר כמה סיבובים על החוף, נכנסתי למים והתמסרתי לצילום תמונת תנועת המים ונגיעת השמיים עמוסי העננים בקצף הגלים. אור השמש התנפץ על הגלים והקצף ויצר משטח סוער וזוהר. ארובות חדרה היו מעין נקודות ציון וכוון באופק שיכול להעלם. יתדות שיצאו מהים. 

המפגש של הבוקר עורר בי שוב את הצורך לכתוב אל תוך הפנקס הקטן המלווה אותי את הסיפור הבלתי נגמר ומשם אל המחשב . הסיפור שעורר בי רגשות קצה. נגעתי בעולם שנוגע בעולמי, לכאורה מובן אך בלתי מוכר. 

 

התקשורת בינינו, כמעט יומיומית באמצעות כל אפשרות טכנולוגית או וירטואלית. לפעמים אני רואה איך הטכסט הופך לקול, הקול למראה ולדמות אבל, נוכחות של ריח ונשימה ומגע נעדרת.
לא היו עוד טיולים בינינו. דיברנו על נסיעה לקוניה בדצמבר וככל שהתקרבנו לתאריך, נרתע. קבענו לצאת באביב לאתונה ומשם להמשיך לאורך החוף בנסיעה איטית בין המפרצים וכבר פתחנו מפות ובחרנו מקומות לשהות ולינה, והוא ביטל זאת כבלתי אפשרי. בכל פעם שאלתי עצמי מה סוד הרתיעה. האם זו אני, אישה גרושה אם לשלושה בנים שעדיין מסתובבים ומעסיקים את יומה, אישה דהוייה, קצת שמנה ועצובה קצת דהויה ועצובה , או שיש משהו המטה אותו מרצונותיו מתחום עסקיו או אולי מחויבות אחרת שאיני ערה לה. לפעמים התאריך לא התאים ולפעמים עניינים שנסתרו מעיני. תחושת התשה הלכה והשתלטה על נפשי. רציתי עוד הזדמנות ליציאה משותפת לקראת מטרה ברורה על המפה. נקודה בין ההרים, או על שפת הים השחור שאפשר לעקוב באצבע אחר הדרך המובילה אליו. לנסוע בתוך המרחבים הזרים למחצה להתעכב במבט ולהמשיך הלאה. לעצור לשתות תה במסעדה, לאכול פיתה חמה מתוך מאפייה כפרית. לדבר לאט ולספר את עצמנו. אהבתי את השעות המעטות האלה שנתנו לעצמנו. אותם רגעים נדמו לי תמיד כשקופים . כבונים.  

 

בוקר אביב ישראלי שתחילתו אפרוריות ורוח קרה והמשכו בגירוש כל מסכי האפור ואור בהיר עוטף הכל. ישבנו על המרפסת בהרצליה ויצחק גלגל לפני תמונות מתוך המסע האחרון בפסח במחוזות קפדוקיה. טיול עם זוג חברים קרובים, חברי נעורים מההכשרה ומהקיבוץ שביקשו את השתתפותו כ"מקומי" בטיול העין ספגה את מראות הכפרים , את מראה התבליטים החיתיים המפוסלים אל תוך הקירות הסלע . בין לבין השיחות שלנו הייתה אפשרות שאצא איתו לטיול. כמהתי לטיול בשניים במרחבי הגבולות הצפוניים של המקרא והארכיאולוגיה הארץ ישראלית. למעשה, כבר הכנתי שיעורי בית לקראת נסיעה אפשרית. סלע עולמי. פני מלכים ואלים או עבדים חצובים בתלתלי עד. משהו בתוכי קרא לי אל המקומות האלה. והוא דפדף בהם כבתוך שלו. תמונות המצלמה הדיגיטלית מהטיול פתחו חלון ויצרו לי מחיצת זכוכית .

ידעתי כבר שכושר ההתמצאות שלו בכבישי ושבילי הארץ הגדולה והרחבה הזאת אינם מהמצוינים. שמראית העין היא שליטה מלאה בשטח ולמעשה, הוא חוזר אל המקומות המוכרים. המקומות שהיה בהם עם מורת דרך מנוסה, המדריכה בדרכי היבשת והשפה. לנסוע איתו, זה גם לנסוע בתוך הזיכרון שלו. לסנן את הנאמר מתוך הנזכר. 

באחת התמונות, בתמונת מסעדה איסטנבולית שיכולתי לזהות על פי השטיחים המכסים את הקירות ועל פי המפרץ הנשקף מהחלונות הופיעה תמונתה של אישה. "היא הצטרפה לטיול באמצעו" אמר.

וכאן היא מסבירה לחברים על אגף מסוים במוזיאון איסטנבול.

מה היא מסבירה? שאלתי.

היא התחילה מהשמות השונים של איסטנבול. מי קורא לה קונסטנטינופוליס, ומי קורא לה קושטא ועבור מי היא איסטנבול.

האם היא גם מספרת על חלקם של היוונים בבנייתה של העיר? יצחק, לא ענה, אבל צחק הפרטים הקטנים מהטיול מעוררים בו צחוק ושמחה ואני מרגישה איך כנגד זאת אני מתמלאת בנוזל כבד התיישב בכל החללים של גופי. משהו מכביד ומעיק ומשנה את גון קולי. אני חייבת להשתלט על הנוזל הכבד הזה, אני מדברת אל עצמי. התמונות מדברות בעד עצמן, אמרתי לעצמי, במקום לצרף אותי לטיול כפי שהבטיח ונסוג, "היא הצטרפה" כלשונו המתחמקת. כאילו אין לו יד בדבר. כל צורת הדיבור שיש בה שוליים לא בהירים המאפשרים נסיגה לתוך צורה של אשליה.

האישה הצעירה שנראתה בתמונה, הייתה בעיני שמנה מאד. שמנה מכל תמונה שראיתי עד כה. זרועותיה עבו מאד . הגב המופנה ברובו למצלמה היה רחב עד איבוד נשיותו. יכולתי לשער שהאישה קורנת ומקרינה שמחת חיים המשכיחה כל מגרעת אסתטית. אבל, היה משהו מכאיב בלראות אותה במצבה. תחת עיניה היו עיגולי פיגמנטציה חומים ואצבעותיה עבות תומכות את פניה. בכל זאת, כנראה היה משהו ששעשע אותה באותם רגעי מסעדה והיא חייכה בעיניה. 

רציתי לשאול עוד ועוד האם הוא רואה את הכאב? אבל, לא העזתי חששתי שקולי המלא מים כבדים יסגיר משהו מתוכו. היתי מוצפת מתוכי.

במקום זה התרכזתי בפני המלך החיתי ששפתיו פסוקות ועיניו הריקות מביטות רחוק וזקנו תלתלים מהדרי פנים ושלג מכסה במעט את קונוס כובעו. מאחוריו פני אישה ללא גיל, פניה חלקים ושפתיה פתוחות באמצע מילה שפרחה לאוויר וגם היא מתבוננת בעיניים ריקות אל העולם שמכיל בתוכו את מותו. מה כאב מכיל החולף וכמה יציב שקט הסלע האינסופי.

 

-מי במשפחתה לוחץ עליה?

-אמה.

-כל הבנות אינן נשואות שתיים גרות בבית .אמה רואה את הלילות שאינה במיטתה ולא בבית אחותה והיא מלאת כעס על בתה שחיה עם יהודי שאינו נושא אותה לאישה.

לפי הדרך שאתה מציג את הדברים, "יהודי" זו אינה בחירה מוצלחת.

כן, זו בחירה נחותה , אבל, במקרה זה אני גם מעסיק אותה אז אולי, אין בזה פחיתות כבוד.

 ולפי דבריה אמה מבקרת לאחרונה באופן סדיר במסגד ומתפללת בפינת החדר חמש פעמים בכריעה. היא הולכת ומחמירה בדתיותה וככל שהיא מחמירה היא מצפה מבנותיה שתלכנה בדרכה ואלוהים יושיע אותן.

למרבה הפלא, אני מאמינה לדבריו.

מה הסיבה שהיא עדיין חיה לצד ובהשפעת אימה, שאלתי. לא יכולתי לחבר בראשי את הקשר בין אישה עצמאית , תאבת חיים ומאוהבת לבין אישה החיה בצילה של אימה או שנשמעת לאימה.

אני חושב שיש בזה הרבה מרגשות האשמה ההדדיים. הבנות מרגישות אחריות כלפי אימן שחייה קופחו ליד גבר דומיננטי שלא שמר לה אמונים ובחר למרות החיים המסורתיים באישה מערבית. ומסתבר שהמפלט של האם מהמציאות הקשה היא אל הדת , אל הקוטב השני, אבל, יש כנראה גם צד נוסף.

מהו?

הסתקרנתי וגם בושתי בסקרנותי. נשמעתי לעצמי כחוקרת אבל, חששתי שיסתיים הרגע של קלות הסיפור מצדו.עוד הוא מתמהמה לספר וראיתי בעיני רוחי את זוג האחיות צמח, האחיות ממשפחה עיראקית אמידה שחיו בשכנות להורי בתל אביב, שתי אחיות בעלות עיניים חומות גדולות שאף פעם לא זכרתי את שמותיהן הפרטיים שנבלו זו לצד זו ולא נישאו מעולם בשעה שארבעת אחיהן הצעירים התחתנו וילדו ילדים, מדי בוקר יצאו את הבית לעבודתן כפקידות, זו בעירייה ואחותה בבנק, ומדי ערב היו חוזרות עם שקיות ניילון וקניות. היו מברכות באדיבות לשלום ונעלמות אל תוך דלת הדירה הסמוכה. מלבד אחיהן, לא ראינו איש עובר בעד הדלת ובשעות הערב היתי שומעת את הקולות הטלוויזיה בעד החלון והדלת.נשים הגונות ומהוגנות. אמי סיפרה שהשמועה אומרת שהאחות הצעירה, לינדה, הייתה יפה יותר ונמצאו לה חתנים ואילו לאחות הבכירה זו שפניה היו מחוטטים ורעים לא נמצא חתן. ומאחר וכלל היה במשפחה שאין מקדימים צעירה על פני הבכירה, נשארו שתיהן בבדידותן , נשארו לחיות ולתמוך זו בזו עד בוא יומן.

אני זוכרת שהיתי עוברת על פניהן במדרגות הבניין והן שואלות לשלומי, ומה מעשי והיתי מתביישת לספר להן את השינויים בחיי, כאילו אני עולבת בהן על עמידתן במקומן. וביום חופתי , ירדתי במדרגות מדירת אימי לעבר המכונית שחיכתה להביאני לחופה, והנה הן עולות במדרגות עם הסלים ובפניהן תמיהה על דרכי השכנות על כך שאינן יודעות ואינן שותפות לבשורה והן מברכות אותי בחיוך מתקתק , מזויף ומתקמט למזל טוב, אמי זרזה אותי לרדת והתנצלה בפניהן שהחתונה מצומצמת והיא מתקיימת רק בין בני המשפחה. ואחר כך, כל הדרך מצמצה בשפתיה וירקה כנגד עין הרע.

אני תמהה האם לא היו אלה עיניהן שלוו אותי לחורבן ביתי עוד תמונת האחיות צמח לנגד עיני ושמעתי את יצחק ממשיך בתיאור חיי המשפחה של מוטלו.

האם היא מהמרת כפייתית וזו צורת הבילוי היחידה שלה מחוץ לשוק ולמסגד. הן חרדות לה , לקיומה. לילות שלמים היא מבלה עם נשים כמוה במשחקי קלפים וחוזרת לפנות בוקר מותשת ומרוששת. 

חייכתי ברשעות ואמרתי לו, זה מעבר לכל דמיון, גם מוסלמית אדוקה וגם מהמרת כפייתית. נשמע רקע פנטסטי ליציאה מהבית וחיפוש אחר חתן מזן אחר.

התעקשתי והמשכתי לשאול:

הוספתי לעצמי הערה, שבפעם הראשונה לבואי לאיסטנבול, שמעתי שנפרדו, ומאז, הלוך

ושוב הקרבה וההתרחקות חוזרת על עצמה. עד כמה אישה צעירה בת למשפחה מסורתית מוסלמית יכולה לבוא לאהובה ולומר לו: רוצה אני. או, לומר, אם לא נממש את יחסינו למשפחה, אני הולכת מפה. היתי רוצה להכיר אישה כזאת, אמרתי לעצמי.