חוה פנחס כהן משוררת, מנחה ומרצה. עורכת כתב העת דימוי
נער קריאה,
במאי: סטפן דילדריי
שחקנים: קייט וינסלט, רלף פיינס, דייויד קרוס, לנה אולין, ברונו גנץ.
הסרט נער קריאה, המבוסס על ספרו של שלינק, נער קריאה, הוא סרט שאסור להחמיץ, אך יש לצפות בו, בעיניים, קשובות ל"קולו" של הבמאי ולקולה של התקופה.
הסרט הוא חלק ממספר ספרים מתוצרת גרמניה ההיוצאים לאחרונה לאקרנים, ומתמודדים עם תוצאות מלחמת העולם השניה בתוך החברה הגרמנית . כאשר הכוונה היא לתוצאות המלחמה בתוך החברה הגרמנית. לדמויות הפועלות בחברה כדמויות נורמליות לכאורה, אך, מסתובבות עם סוד , סוד חתרני , המוצא את דרכו החוצה ופוגע כמו דלקת בכל אשר סביבו .
הסרט מסוופר מרטרוספקטיבה של מייקל ברג, עו\"ד גרוש ואב לילדה , עצור מאד מבחינה ריגשית. החושף באופן רטרוספקטיבי, סיפור מנעוריו המוקדמים. בו, יום אחד בשובו מבית הספר, חש לא בטוב ואישה צעירה, בתנועות זריזות ועניניות , טיפלה בו ורחצה פניו.
לאחר שלושה חודשי החלמה, חזר אליה והביא לה פרחים לאות תודה. והיא קיבלה אותם באופן עניני ובקשה שילך משום שהיתה בדרכה לעבודתה. הוא השתהה ולפני צאתו, הציץ לחדרה בזמן שהתלבשה וראה אותה בעירום חלקי, גורבת גרבי נילון וירכיה חשופות. המראה הזה החזיר אותו אליה ומאותו רגע מתחיל רומן בין נער מתבגר לאישה פשוטה, כרטיסנית חרוצה בחשמלית שאופיים של יחסיהם הולך ומקבל דפוס בו, הוא קורא לפניה ספר ואחר כך, הם מתנים אהבה.
היא אישה בודדה והוא בן למשפחה גרמנית, פטריאכלית, כמעט פרוסית נוקשה. מקום המפגש שלהם הוא מוקד חום לשניהם. יום אחד, היא אורזת חפציה ונעלמת והוא נשאר שבור לב ומתגעגע. ממשיך ללמוד ולומד בפקולטה שלמשפטים בהיידלברג (שם לימד היידגר פילוסופיה ולימים היה חלק מהמשטר הנאצי) בסמינר העוסק באתיקה ומשפט, (שנות השישים) מייקל מתוודע לפנים הכפולות של החברה הגרמנית. בה כל גבר או אישה בגיל הוריו, יש להם נגיעה לימי השלטון הנאצי, כולל המרצה שלו שמיטיב להסביר את המרחק בין חוק לבין מוסר. חלק מהלימוד הוא ביקור בבית המשפט, הדן בפושעי מלחמה נאציים. שם הוא פוגש את חנה שמיץ אהובתו כנאשמת. כמי שהיתה שומרת ס.ס במחנה נשים באושוויץ ובצעה סלקציות למשלוחים למוות של נשים.
חנה נאשמת למאסר עולם, בין השאר, משום שמייקל מגלה ומבין ואיתו גם הצופה, הנמצא עם מייקל באותה זוית ראייה , שחנה, סיבכה עצמה והיא נאשמת לחומרה משום שהתביישה להודות שאינה יודעת קרוא וכתוב, ולמעשה כל חייה, הם מהלך מטעות לטעות בגלל הבורות המלווה בסוג של תמימות ומעשיות של אישה גרמניה. צייתנית. (מול מודל האישה הציתנית של חנה עומדת אימו המצייתת מתוך אימה לתביעותיו ולבקשותיו של בעלה, אבי ילדיה, עד כי חייה קופאים מרגש).
הסרט, מעמיד את הצופה בעמדה אמפאטית כלפי, אנושיותה של חנה, השומרת , השותפה לסלקציות, וזו שלא פתחה דלתות כנסיה בוערת (יחד עם עוד 6 שומרות) שבתוכה 300 נשים יהודיות במהלך צעדת המוות , ראתה בעיניה את הזוועה אולם, המשמעת "החוק" על מוראו, מנעו ממנה לפתוח את הדלתות ולתת להן לברוח אל חייהן.
קראתי את הספר לפני שנים ולא כך התרשמתי ממנו ומסריו. אך, כאשר ראיתי את הסרט, הבנתי, שהבמאי, יצר כאן כלי מתוחכם מאד, "להבנת" הנפש הנאצית התמימה.
נדמה שהתערובת הריגשית והחברתית המפגישה את הרוע המוחלט המזוהה עם ציות חסר גבולות , עם הביקורת המאוחרת ותחושת האשם הגדלה של הגרמנים בני הדור השני. יוצרת אמפאטיה כלפי ה"ברגים הקטנים" של המערכת הנאצית. מסבה את המבט מהקורבנות לעבר מה שמתואר כסבלם של הגרמנים. נדמה שהסרט משרת באופן מניפולטיבי מטרה שהולכת ומתפשטת בגרמניה ובמדינות ששיתפו פעולה עם הנאצים כפולין , הונגריה ואוסטריה.אמפאטיה כלפי הסבל של הגרמנים תחת משטר הנאצים וסבל האשמה המתמשכת.
עניין זה עורר בי תחושה, שהנה אנחנו נוגעים בגבולות האתיים של האסתטיקה הקולנועית.
מה דעתכם?
גם אליי הוא דיבר
מירי, הסרט מדבר דרך העין אל הלב ואולי, מוותר על הביקורת שיכלה להיות לנו
רצח עם,גנוסייד מאורגן או לא . חוליים של כל בני האדם .
וסליחה אם הטלתי אבן.
היי מירי, אני לא בטוחה שהבנתי, אשמח אם תפרטי
מאוד לא פופולרי מצידי להגיד שאפשר להפוך לעם רוצח בלי להרגיש. ראי מה קורה באפריקה למשל,בנגלדש או כל מלחמה.
הסרט למרבה הזוועה מביא אישה צעירה , אנאלפבתית (סליחה על הגילוי למי שלא ראה) שעושה את עבודתה ביעילותוחריצות ואף משמעת רבים כמו שאופייני לחינוך הגרמני. היא מתפקדת בתוך מערכת השמדה ואיננה נותנת לעצמה דין וחשבון(ישמרני אלוהים מידיעת מה שקורה באמת בעזה לאזרחים, ואפילו מהידיעה מה קורה לאזרחי אשדוד "שלנו") . ייתכן שנתינת דין וחשבון היא סוג של התאבדות או חשש מחידלון וההגנה העצמית אומרת: לא לראות.
פעמים רבות אני חושבת שלו היינו יותר מוסריים לא היינו שורדים…
אבל פה מדובר בגרמנים. למה רצו להשמיד את היהודים – לחוקרים לענות.
למה האנשים שידעו ברובם שיתפו פעולה ולא התמרדו , תשאלו את תושבי עזה כמה מהם מעיזים להתמרד נגד החמאס.הם שיתפו פעולה ומצאו את לחמם בתוך מערכת ההשמדה של היהודים. משמעת . אלוהים ישמרני . האם אני נקייה?
האם לזה התכוונו כשאמרו " הבנאליות של הרוע"?
ולמה אני חוששת שזו אבן מעוררת מחלוקת כי אנחנו רוצים לחשוב שהשואה היתה יחידית ואפשרית רק מצד הגרמנים כלפינו . לצערי רצח עם ממשיך בכל העולם. לצערי לצורך מלחמה והגנה עצמית גם אנחנו נאלצים לנסות סוגי נשק שונים על אוכלוסייה אזרחית שבתוכה מסתתרים אוייבינו האמיתיים והערמומיים.
נושא כנראה רחב מידי מכדי שקטנה כמוני תתמודד איתו…
שלא תהיה טעות אני מבהירה משפט שלי
"הם שיתפו פעולה ומצאו את לחמם בתוך מערכת ההשמדה של היהודים"
האזרחים הגרמנים שיתפו פעולה ומצאו את עצמם מסייעים למערכת השמדת היהודים.
מירי יקרה, אני ארצה להתמודד עם כל אחד מהטיעונים שלך, עם הסתייגות אחת. יש להפריד באופן מוחלט את הדיון על התנהגות הגרמנים בתקופה הנאצית, ומלחמת העולם השניה, השואה, מכל מלחמה אחרת. והמלחמה בינינו לבין החמאס, או המלחמה בעזה, היא סיפור אחר, עם דפוסי מלחמה אחרים, נתונים אחרים והתנהגות שונה. בינתיים , נקודת המוצא לדברים היתה הסרט "נער קריאה" , שנעשה מזוית ראיה גרמנית, כמה דורות אחרי, מתוך מתיחה גדולה של אסתטי וערעור על שאלה אתית . על שותפות כל העם הגרמני (כמעט בלי יוצא מהכלל) במכונה הנאצית. בלי שאלה ובלי ערעור וקייטי מייצגת זאת יפה. האם העם הגרמני לא מנסה כאן לרחוץ ידיו מאשמה?
כמובן
וזו השאלה הטובה
האם צריך לתת דין וחשבון על התעלמות ושיתוף פעולה ממעשי רצח עם?
וקשה לי להפריד
שכנעי אותי בבקשה
נמנעתי מלכתוב ולשכנע אותך, לא משום שאין לי נימוקים בברורים. אלא, עצם ההשוואה לא נראה לי אפשרית. העם היהודי באירופה, היה חלק אינטגרלי של אירופה, אך ללא טריטוריה. יהודי גרמניה, היו אזרחים גרמניים, ותרמו לתרבותה של גרמניה , לכלכלתה, לשפתה, לזהותה ונתנו אמון בשלטונה ולא איימו על קיומה בשום צורה. כך בפולין וכך במקומות אחרים. החלטת השלטון הנאצי על ה"פתרון הסופי" וביצועו, משמעותו השמדה של עם מהעוברים ועד הזקנים, ללא אבחנה. בשיטות של דה הומניזציה ומוות ביסורים. מוות לשמו. היהודים באירופה, בימי המלחמה היו חסרי אונים לחלוטין, ללא טריטוריה, ללא שותפים, ללא נשק. חייהם הופקרו .
למרות הצורך הפוליטי, התעמולתי ליצור השוואה ובכך, ל"הכתים" את מדינת ישראל ולרחוץ את האשמה מעל אירופה, אין שום דמיון הסטורי או אחר במה שקורה במלחמה הלגיטימית (ויש למלחמות לגיטימיות מאז היות האדם , אדם הצורך טריטוריה לבית ובני שבטו) והבעיתית בינינו כעם ריבוני מול מדינות ערב או הפלשתינאים, הנלחמים באמצעי טרור נגד עצם קיומנו כאן. לישראל אין תוכנית השמדה, ויש כאן שני שכנים אויבים הנלחמים כל אחד לטובת האינטרסים בכלים העומדים לרשותו. וכל אחד ממית סבל על אויבו ועל עצמו בדרכו שלו.
תודה חוה
חוה, הסרט מנסה להראות את התמימות של הנפשות הפועלות ברמה המבצעת של האידאולוגיה הנאצית.
לא אהבתי את האינטרפרטציה של הבמאי שהיא אכן מתוחכמת אך עלולה להיות סלחנית לתופעה הרצחנית, וזה מסוכן לזכרון ההיסטורי. ככה מוחקים ניסיון לגנוסייד? התירוץ לא מתקבל! פרט לכך – אמנותית וברמת המשחק – אין מילים. סרט מעולה.
מבחינה אמנותית, משחק ואסתטיקה, הסרט, ראוי ביותר ואכן, קייט וינסטלר זכתה באוסקר.
מזעזע, ושלא ימכרו לי סיפורים, סבי ז"ל נקלע לבהפגנה נאצית ושם כולם הרימו ידם הצדיעו למטורף במועל יד וגם הוא.
אבל זה היה מפחיד.והוא עם תעודת העיתונאי שלו הבריח בני משפחה החוצה,הוא קלט את הנעשה.
ויחד עם זה שלא ימכרו לי סיפורים על ציות.
זה היה תהליך והיה זמן לסרב לו.
הסרטים הללו הם האנטישמיות במיטבה.
הנאצים הם אנשים עלובים, עם רגשי נחיתות קשים ובלתי מרוסנים.
קראי את החדר החשוך של ריצ'ל זיפרט.
שם יש מונולוג של רוצח שמעורר הזדהות וגועל כפי שצריך.
הסרט הזה, מנסה לדעתי, להתמודד עם האשמה המחלחלת לכל מקום ופוגעת בחברה הגרמנית עד היום. החברה הגרמנית חולה, כמו שהוריו של ממייקל ברג, היו משפחה רק מבחינה חיצונית וכמו שהוא לא מצליח להקים משפחה. ואין "תיקון" באופק
אני חוששת שהם מנסים למצוא את האנושי בעניין וזה מגמתי, הדורות הקודמים נכחדים , אין עדויות חיות, ולאט לאט מתחילה מערכת מתוחכמת ומשומנת של טיוח באיצטלה אנושית.
מה יהיה הסוף?
היהודיםם יהפכו לגורם וזה רק עניין של זמן.
אני חושבת שצריך לחשוב קדימה.
ולהכין דרכי מניעה.
ופחות להתנצל על מי שאנחנו, כי זה בהחלט משמש אותם.
הכל משמש אותם.
את כל האירופאים ואפילו האמריקאים שידעו ושתקו תקופה ארוכה.
מהלכים היסטורים יש להם זמן ויש מי שיושב ומתכנן.
ורק למעלה יש מי שיכול להפוך הכל על פיו.
לגרמנים ולמשתפי הפעולה, כמו הפולנים וההונגרים, יש צורך עמוק "להרפא" To Hill ourselves
זה הביטוי בו הם משתמשים בשיחות איתם. האמנות היא אחד הכלים הטובים ל"ריפוי". אני מבינה את הצורך שלהם להרפא מאשמה הרובצת עליהם. אשמה כבדה, מיתולוגית בדיוק כמו, שאנחנו הולכים עם הפחד והזעם וילוו אותנו עוד דורות רבים. השאלה היא, האם לשם כך, מותר לגייס את האומנות, ולשנות מהאמת.