מה שהיה מותר משורר, סופר ומתרגם, המתעניין באהבה, מין, מגדר, שפה וכל מה שמשתמע

הפוסט של יודית שחר על המוזה עורר אצלי כל מיני מחשבות, כי זה באמת נושא שנוהגים לדחוק מתחת לספה, לטאטא או להכחיש. נאמנה עלי מאוד ההתנגדות לגישה הרומנטית של השירה, זו שגורסת שהמשורר זקוק אך ורק למוזה שתבוא ותטלטל אותו בעודו יושב על איזה עץ בגן (כפי שהמטייל בנפאל רק ממתין שעצמו יקפוץ עליו מעבר לפינה). אין ספק בעיני שמוזה ...

אני בכלל לא משורר גדול עלי להיות מוגדר כמשורר גדול עלי להיות מוגדר כמבוגר המוגדר כמשורר לא בגרתי. אפילו על שנות העשרה עוד לא גברתי. המשורר אינו מוגדר כמי ששר, כך אמר המשורר המבוגר. אני לא שר. ומתקשה לומר מוכשר. ולבטח לא הכל בעצמי. (מה פתאום משורר? מה פתאום מבוגר?) אני רק מקשקש על נייר.

על המקרה המוזר של בנג'מין באטן (כולל התייחסויות לעלילת הסרט, אולם ללא ספוילרים – גילויים של הפתעות חשובות במהלך הסרט/לקראת סופו) אומרים שיש מחסור ברעיונות טובים חדשים. שהספרות והקולנוע בעצם ממחזרים שוב ושוב רעיונות ישנים. בין חמשת המועמדים לאוסקר השנה, למשל, אין אף אחד שהמציא עלילה מקורית: שניים מבוססים על דברים שקרו באמת, שניים מבוססים על ספרים, ואחד 'מבוסס' על ...

ראשית, תודה לכל המברכים והמאחלים בפוסט הקודם, ותודה מיוחדת לכל מי ששלחו אלינו טקסטים. קצר-העט 'זוטא' יעלה לרשת בשבועות הקרובים, ואז נשמח אם תבואו לבקר. בינתיים, אםאתם מכירים עוד כותבים, אתם מוזמנים להפיץ בין חברים-כותבים ובכלל את כתובת המייל שלנו (zuta@bhasofer.org.il) שבינתיים התגברה (בשעה טובה) על מחלות הילדות ומצפה בכליון עיניים לטקסטים. שנית, בלי קשר ל'זוטא', נדמה לי שסוף סוף ...

        "רגע אחד שקט בבקשה. אנא. אני/ רוצה לומר דבר מה" (נתן זך) במלים אלה לכד נתן זך לפני שנים את תשומת לבם של הקוראים, ביקש מהם רגע שקט, רגע של ריכוז מזוקק בשיר וביצירה. היום, אני חושש, אף אחד לא היה נותן לזך להביע אפילו את המחשבה הזו; היו קוטעים אותו אחרי 'רגע אחד שקט' ("איך ...

בעקבות ההזמנה של יעל, ובכלל כי אני אוהב שאלונים מהסוג הזה. מה הספר האהוב עלייך? יש הרבה, הרבה, הרבה, אבל השלישייה המובילה היא 'לוליטה' של נבוקוב, 'שתהיי לי הסכין' של גרוסמן ו'פני מועדות לכוכבים' של אלפרד בסטר. שלושה ז'אנרים שונים בתכלית, ולכן קשה לי מאוד להשוות ולהעדיף ביניהם. ועכשיו יש לי הדהוד של דג'ה-וו ותחושה שעניתי על השאלה הזו כבר ...

(ועכשיו ממש מאמר דעה על הבחירות, שפרסמתי גם בבלוג השני שלי, אבל נראה לי מספיק חשוב להעלות גם כאן). אחד המאפיינים המובהקים של מערכות הבחירות האחרונות בישראל הוא המיאוס מהמערכת הפוליטית. אולי בגלל הבחירות החוזרות-ונשנות ללא שינוי משמעותי במסרים ובדמויות, ואולי סתם כתסכול מהמצב הלא-משהו, שוב ושוב חוזרות המנטרות 'אין למי להצביע', 'נמאס מפוליטיקאים', 'צריך משהו חדש' וכולי. התסכול המתגבר ...

אני בא מרחוק להצביע כמו האברכים מניו יורק סיטי. הטיסה היא ג'ונגל פוליטי: לא בא לי לקפטיין להצדיע. את חוק החרקירי הריני מנסח: ראש ממשלה שהודח בגדול לא יחזור וירוץ היום כאתמול ויתהלל כמצביא מנצח. אציין גם שאיני איש של אמצע הדרך, גם אם היא מושכת קדימה. ציפורה רוצה להיות אימא אבל תראו מה נמשך לה כסרח – אפרוחים מסריחים ...

אני אמנם לא כאן, אבל עדיין קורא בשקט, והפוסט הנאה של יעל ישראל על אלוהים גרם לי לחשוב, להתנסח ולכתוב משהו. בשאלת האמונה התחבטתי רבות, למרות שבאתי מבית חילוני עד מסורתי-גבולי, ולמרות שלמדתי מתמטיקה ופיזיקה והייתי מוקף אנשי מדע, אתאיסטים ורציונליסטים. ואולי בגלל זה.  עם השנים פיתחתי עמדה משלי כלפי אלוהים, ואז גיליתי שלא המצאתי כלום ויש שם לעמדה הזו: ...

יש לי בלוג בבננות כבר יותר משנה, בנוסף לבלוג ה"פרטי" בישראבלוג שרץ כבר יותר משנתיים. וזה מעייף. כתבתי באחד הפוסטים הקודמים על הרצון לפידבק מיידי, על התחושה שטקסטים נכתבים ומיד רוצים להתפרסם בבלוג. זה פיתוי שקשה לעמוד בפניו, בעיקר כשהחברים שלי רחוקים ואין לי קהל מיידי של "קוראים ראשונים" בסביבה הקרובה. ובכל זאת צריך לעמוד בפניו, מהסיבות שפורטו בפוסט ההוא. ...