כפתור ופרח

על המקרה המוזר של בנג'מין באטן

(כולל התייחסויות לעלילת הסרט, אולם ללא ספוילרים – גילויים של הפתעות חשובות במהלך הסרט/לקראת סופו)

אומרים שיש מחסור ברעיונות טובים חדשים. שהספרות והקולנוע בעצם ממחזרים שוב ושוב רעיונות ישנים. בין חמשת המועמדים לאוסקר השנה, למשל, אין אף אחד שהמציא עלילה מקורית: שניים מבוססים על דברים שקרו באמת, שניים מבוססים על ספרים, ואחד 'מבוסס' על סיפור קצר מאת פ. סקוט פיצג'רלד, שנכתב ב-1921.
כתבתי את המילה 'מבוסס' במרכאות, כי למעשה אין בין שתי היצירות שום קשר, פרט לרעיון הבסיסי: אדם שנולד זקן והולך ומצעיר עם השנים. בעולם שבו רעיונות הם מצרך יקר, זה רעיון ממש מעולה – ולכן לא מפתיע שכבר לפני 88 שנה עשו ממנו מטעמים. למרבה הצער, הסרט שמתיימר להביא אותו רעיון לקהל הקולנוע, לוקח את המטעמים האלה ועושה מהם המבורגר של מקדונלד'ס – עוד 'מוצר' בשורה של מוצרים זהים לחלוטין וחסרי כל ייחוד.

ברעיון של אדם שהולך ומצעיר במקום להזדקן יש הרבה פינות מרתקות לחקור. למשל העובדה שמתווה כזה מאפשר להגשים את הפנטזיה הנפוצה של חיים עם ניסיון של בן 60 וגוף של בן 20. או מצד שני, שחיים כאלה יוצרים מורכבות רבה במערכת היחסים עם צאצאיך, שהולכים ומתבגרים בעודך מצעיר. או ההשלכות הפילוסופיות של העובדה שאתה יודע, כמעט בוודאות (על פי גילך הביולוגי) מתי תמות. אל דאגה, לא הרסתי לכם כלום – כל הנושאים האלה אולי מטופלים אצל פ. סקוט פיצג'רלד, אבל בסרט שאמור להיות 'מבוסס' עליו הם מוזכרים, במקרה הטוב, כקשקוש בשולי הדף. במקום סרט מוּנע-רעיון, אנחנו מקבלים מלודרמה סוחטת דמעות, המבוססת על החמלה הבסיסית שלנו לזקנים חלושים ולתינוקות חסרי ישע.

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"Table Normal";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

וזה לא שהמלודרמה הזו מקורית במיוחד; גורמים רבים באינטרנט כבר ציינו שהתסריט של 'באטן' מועתק כמעט אחד-לאחד מתסריט אחר – פורסט גאמפ – שכתב אותו תסריטאי (ראו השוואת וידיאו בלינק). לא זו בלבד שחזרה על הישג היא הישג קטן בהרבה, אלא שבדיוק מה שעבד יפה ב'גאמפ' הופך מגוחך אצל בנג'מין באטן. גאמפ היה בעל מנת משכל 75; הסרט עקב אחרי חוויות שגאמפ עצמו תופס בצורה פשטנית ואילו הצופים, מעל ראשו, מבינים אחרת. אבל בנג'מין באטן לא אמור להיות מוגבל בשכלו, ולכן העובדה שלאורך כל הסרט הוא נשאר אדיש וחסר עניין בנעשה סביבו, כלי פאסיבי שנסחף בגלי החיים, הופכת למגוחכת לגמרי. גאמפ, באורח נוגע ללב, עובר תחנות-חיים אופייניות לסיפור חניכה (מלחמה-ים-התעשרות-אהבה-אובדן) – וגם באטן, אבל אף אחד לא טורח להתייחס לעובדה שהי, יש כאן מישהו שחי הפוך, בואו נעשה מזה משהו. מה פתאום? למלודרמה חוקים משלה.

(בפוסט הבא: על אשליות נעימות וטופסי לוטו זוכים)